ארבעת הממלכות- פרק 2
חושך מוחלט עוטף אותי ואת בן כמו שמיכה והשקט היה מתוח. הרגשתי משב רוח קליל מימיני, ושנייה אחרי כן בחורה עם להבת אש בוערת בכף ידה עמדה כמה סנטימטרים ממני. כמעט צעקתי מההפתעה ומהבהלה, אך עצרתי את עצמי ברגע האחרון.
הבחורה הייתה יפה, שיערה שחור וחלק לגמרי ועיניה כהות מאוד, שפתיה אדומות מאוד ועורה בגוון זית. עיניה מצומצמות ובוחנות.
רק אחרי כמה שניות הבחנתי בנערים האחרים שעמדו סביבנו; זיהיתי עוד מכופפת אש אחת נמוכת קומה במיוחד, ולהפתעתי הרבה שני מכופפי אוויר, שני מכופפי מים ושני מכופפי אדמה.
מי אלו האנשים האלו?
אך בן הקדים אותי, "מי אתם? איך הגעתם לפה??"
מכופף האדמה חייך אלינו בחביבות ואז פנה אל מכופפת האש המאיימת, "קיארה את מוכנה להפסיק להפחיד אותם? אנחנו צריכים שיצטרפו אלינו, לא יברחו."
"יצטרפו? יצטרפו למה? מי אתם?" שאלתי וכיווצתי את גבותי. בחנתי את מכופפי האוויר, המים והאדמה בסקרנות. לא ראיתי אנשים מבחוץ אף פעם, אלא רק בתמונות. הבגדים שלהם היו שונים לחלוטין משלי, והמראה שלהם היה שונה מכל מכופף אש שראיתי אי פעם.
הבחורה עם כדור האש ביד שלחה את ידיה לארבע פינות בחדר במהירות מסחררת, יורה את האש אל לפידים שניצבו בצדדים. עכשיו יכלתי לראות שאנחנו עומדים במעין מחסן ללא מדפים, עם המון ספרים מפוזרים על הרצפה בחוסר סדר, שולחן מבולגן עמד בפינת החדר, והכל העלה אבק כאילו לא נכנסו לכאן שנים.
"אני קיארה. ואנחנו המורדים. ואנחנו רוצים שתצטרפו אלינו." קיארה חייכה וחשפה שיניים ישרות ולבנות.
אני ובן הבטנו בה חסרי מילים. המורדים? כאן? מבקשים ממני לעשות מה?
"אנחנו? זאת חייבת להיות טעות." אמרתי להם בהיסוס. אני ובן לא מורדים; אין בנו שום דבר מהחומר שממנו עשויים מורדים, אולי חוץ מהשנאה למפלגים. אני מכירה את בן מאז שהיינו בני ארבע או חמש, והוא מעולם לא השתמש באש למשהו אחר חוץ מתנור המתכת של הנפחייה של אביו, ובבית הספר. גם אני בקושי השתמשתי בה למשהו אחר. אין בנו שום דבר מיוחד. בחיים לא היה לי את האומץ להכנס לממלכות אחרות. בחיים.
"אנחנו מסתכלים עליכם כבר כמה זמן." אמר מכופף האדמה, עדיין בחיוך ידידותי שנועד להרגיע אותנו, אבל רק גרם לי להלחץ עוד יותר.
"והיה לכם מספיק אומץ להדליק את הנייר באמצע הרחוב, ומספיק פיקחות להבין שאלו ההוראות. אני חושב שזה מראה עליכם הרבה." אמר מכופף האוויר בעידוד.
בן ניענע בראשו. "זה לא… זה אסור… זה מסוכן…" הוא מילמל בחוסר אמון. פניו החווירו וראו שהוא לחוץ. ואז הוא הרים את ראשו ואמר בקול שקט, "אני לא הבן אדם הנכון. זאת סילבר עשתה הכל. אני… אני… אני הולך…" ואז הוא הסתובב ויצא מהדלת וסגר אותה בעדינות מאחוריו. הנקישה של הדלת השאירה דממה בחדר וקיארה הסתכלה בעצבות על הדלת. אחרי כמה שניות אחרי שבן הלך כל המבטים הופנו אלי, מצפים שאסכים איתו ואצא, או להפך אגיד שאני מצטרפת ואסכים.
אני לא יכולה להיות חלק מהמורדים. זה נכון שהחיים בממלכת האש יכלו להיות משעממים מדי פעם, ובמדי פעם אני מתכוונת רוב הזמן, ונכון שהאיסור על הבערת אש הוא קשה מנשוא, אבל מה חבורה של בני עשרה יכולים לעשות נגד השלטון שכבר מאה וחמישים שנה לא מתחלף, לא מתפתח ולא משתנה? שום דבר. הם לא יכולים לעשות שום דבר. הדבר היחיד שהמרידה הזאת יכולה להביא היא למוות של כולנו ושל המשפחות שלנו.
"אני לא… אני לא חושבת שאני מתאימה לזה… אני לא… לא הבן אדם שחיפשתם… אני מצטערת…" אמרתי בעדינות וראיתי איך התקווה הקלושה שהייתה בעיניהם נגוזה. אבל קיארה לא נראתה לי כמו אחת שמוותרת.
היא התרחקה ממני, ואז מבטה לפתע התכווץ בריכוז, מה שגרם לי לבלבול. כמה שניות אחרי זה היא ירתה מטח של להבות כלפי במהירות מטורפת. ראו כמה היא מאומנת. למרות גורם ההפתעה האינסטינקטים שלי נכנסו לפעולה מיד וידי נשלחו קדימה, יוצרות מגן מלהבות האש הלוהטות. קיארה הפסיקה את מטח הלהבות באחת, ושילבה את ידיה לפניה. הרפתי את ידי ומגן האש נגוז.
"בשביל מה זה היה טוב?!" צעקתי, מתנשפת עדיין. לא ידעתי שאני מסוגלת לעשות את זה. זה היה בהחלט יותר מדי בשבילי. לעשות כזה כשף אש מסובך.
"להראות לך. שיש בך יותר ממה שאת חושבת." קיארה נראתה מרוצה מעצמה ואני רתחתי בתוכי. איך היא מעזה? לגרום לי לכשף באמצע חדר סגור? לתקוף אותי בעזרת אש?
"יש בך אומץ סילבר, את זה את כבר יודעת. וכישרון, זה ברור. ואני חושבת שיש לך רצון לצאת מהשגרה המשעממת שלך ולעשות משהו חשוב באמת, וזאת גם הסיבה שהגעת עד לכאן." קיארה דיברה בהתלהבות ועיניה נצצו. ניכר היה כי היא באמת מאמינה כי הם מסוגלים לחולל שינוי. אבל היא טועה. אני בסך הכל מכופפת אש עם קצת יותר מדי יצר הרפתקנות.
ניענעתי את ראשי, ״אני לא הבן אדם שאתם מחפשים…״ מילמלתי, ואז לפני שאני אתחרט, הסתובבתי ויצאתי מהדלת. סגרתי אותה אחרי ונשענתי עליה, עוצמת עיניים. בפנים היה שקט. ואז הם החלו להתווכח.
״מה עכשיו נעשה? היא הייתה התקווה האחרונה.״ קול של בחורה שלא דיברה קודם נשמע.
״הייתי בטוחה שהיא תשאר.״ קיארה החלה לצעוד ברחבי החדר בעצבנות.
״שני פחדנים עלובים, זה מה שהם.״ אמר בחור בעל קול עבה בלעג.
״גיאה, אל תדבר ככה. לא כל האנשים בנויים להיות מורדים.״ הרגיע אותו קול נשי עדין.
״נצטרך למצוא דרך אחרת לגייס אנשים. ״ אמרה קיארה בקול מעשי ושאר הדמויות הימהמו בהסכמה.
״איך נצא מכאן בכלל?״ שאלה הבחורה הראשונה. היא נשמעה קצרת סבלנות ולא הצלחתי להחליט מי מבין כל הנערות שעמדו שם היא זו שמדברת.
שמעתי צעדים מכיוון הדלת, והתנתקתי ממנה במהירות והתחלתי לרוץ החוצה מהספרייה הנטושה.
בבוקר שאחרי הביקור בספרייה, הלכנו ובן ואני לכיוון בית הספר.הבית של בן נמצא בשכנות לשלי, וכך יצא שהלכנו לבית הספר יחד מאז שאנחנו קטנים מאוד. משם התחילה החברות בינינו.
שנינו לא הזכרנו את האירוע אתמול. בן לא שאל אותי מה החלטתי, ואני לא אמרתי כלום.
נכנסנו למבנה הגדול והאדום, ואז נכנסנו לכיתה שלנו. הכיתה שלנו לא גדולה ובה יש ארבע שורות של שולחנות נמוכים שמאחוריהם מונחות כריות קטיפה אדומות ועליהם יש עט נובע וקסת דיו. דגלים אדומים מקיפים את הכיתה, ובקדמתה יש לוח גיר ירוק ולידו דגל עם סמל המפלגה.
התיישבנו במקומותינו ישיבה מזרחית. בבית הספר אנחנו לומדים את יסודות האש, את ההיסטוריה של העם שלנו, את אידיאולוגיית המפלגה וכשפים בסיסיים. כל יום ארבע שעות, היסטוריה, אידיאולוגיה, יסודות, כשפים בסיסיים.
אני שונאת את בית הספר, אבל אימי לא מוכנה לשמוע שום דבר נגדו, או נגד הממשלה.
אחרי שלושת השעות הראשונות, הגיעה השעה לכשפים בסיסיים. את השיעור הזה אנחנו לא לומדים בכיתה הרגילה אלא בסטודיו העשוי מתכת. לומדים שם דברים מאוד מאוד בסייסים, כמו כדור האש שיצרתי כדי להבעיר את דף הנייר אתמול, או הכשף בו השתמשתי כשיצרתי להבה בכף ידי. כשהתאמנו על יצירת כדור אש ושליטה בגודלו, דקירות חרטה החלו לדקור את ליבי. כמה הייתי רוצה לדעת לכופף אש כמו קיארה, והיה לי הרושם שאם הייתי מסכימה הם היו מלמדים אותי.
אחרי בית הספר הלכנו שנינו לכיוון הבית והשתהנו מעט בפארק השומם שנמצא כמה מטרים ליד המבנה. הרחוב היה שקט כרגיל, חוץ מכמות בלתי רגילה של שומרים. כיווצתי את עיני והתבוננתי סביב שוב. שומרים. המון שומרים. איך לא הבחנתי בזה קודם? בכל פינה עמדו ארבעה וליד בית הספר עמדו לפחות עשרה! גם בן הבחין בכמות השומרים הבלתי רגילה, ושנינו החלפנו מבטים מבולבלים. לא עבר הרבה זמן ועשרת השומרים שעמדו ליד בית הספר החלו להתקדם לעברנו. הסתכלתי סביבי בתקווה כי עוד מישהו נמצא בפארק חוץ מאיתנו, אך תקוותי התנפצו. הפארק היה ריק לחלוטין מאדומי מדים. לבי החל לדפוק במהירות ובן לידי נראה כאילו הוא עומד להתעלף. הם יודעים. הם יודעים על מה עשינו אתמול בלילה, והם יודעים על מכופפי האדמה, האוויר והמים. בן ואני לא יכלנו להיראות יותר אשמים, שנינו מזיעים ודרוכים, נשימותינו מהירות כאילו חזרנו מריצת מרתון.
בינתיים העשרה גדלו לשישה עשר, והגיעו אלינו ונעמדו בדום. אחד יצא מהשורה המסודרת והחל לדבר אלינו. ״האם אתה בנג׳מין בלאק?״ החייל אמר בפנים אטומות, כאילו היה שחקן גרוע המקריא את השורות אותן שינן מבעוד מועד.
בן הינהן ברעד. עורו הכהה בדרך כלל היה כמעט לבן כעת, והוא העביר את ידו על מצחו בכדי לנגב עגלי זיעה. הוא נראה כלכך אשם, שתהיתי למה הם לא עוצרים אותנו מיד.
״אתה מואשם בבגידה במפלגה, קשירת קשרים עם אנשים מבחוץ ושיטוט ברחוב אחרי שעת העוצר. יש לך איזה שהן מילים להגנתך?״ החייל אמר. בן הביט בו כאילו לא שמע מילה ממה שאמר, קפוא וחיוור.
״אתה עצור. המשפט יתקיים בעוד כיומיים מהיום.״ החייל אמר ואז נסוג אחורה לשורה. שני חיילים יצאו מתוך שני קצוות השורה ואזקו את ידיו של בן.
״רגע! רגע! יש לכם הוכחות בכלל? על סמך מה אתם עוצרים אותו?״ האימפולסיביות שלי דחקה את ההגיון והביטחון הצידה והחליטה לקחת את המושכות לעצמה. החיילים עצרו והביטו בי ארוכות. הם לא היו מתורגלים שעונים להם, ואני חושבת שהם לא ידעו מה להגיב. הם קצת רובוטים, חשבתי לעצמי.
״הוראות מלמעלה. הם יודעים הכל. לא צריכים הוכחות. אם הם אומרים, הם יודעים.״ היה נשמע כאילו החייל אומר לי מנטרות שאמר כבר אלפי פעמים. ואז הם הסתובבו, והתרחקו בהליכה קצובה וקבועה. איך קרה שבן עומד להשפט? ואיך קרה שאני לא?
תגובות (8)
פרק ממש ממש יפה, את ממש ריתקת אותי לסיפור, באמת.
כמה דברים לא הסתדרו לי עם הבית-ספר:
-אם כשפים הם אסורים, למה בכל זאת בבית-הספר מלמדים איך לעשות כשפים?
-אם כל מה שמלמדים בבית-הספר הוא היסטוריה, אידיאולוגיה, יסודות וכשפים איך הם יודעים לכתוב את הפלאייר? איך ידעו לקרוא את הפלאייר?
אחלה של פרק, באמת, מחכה לפרק הבא :)
מלמדים אותם כי כמו שציינתי כשפים מותרים רק בשביל העבודה, והם חייבים ללמוד אותם כדי שיוכלו לעבוד בעתיד.
אלו השיעורים המותאמים לשכבת הגיל של סילבר ובן, כשהם קטנים יותר הם לומדים גם כתיבה וקריאה.
תודה רבה, זה באמת חשוב לי :)
אה אוקיי, עכשיו שהסברת זה יותר מובן :)
פרק יפה!
ממש אהבתי את זה שלא בן ולא סילבר הסכימו להצטרף למורדים, כי הייתי מצפה שהם כן. אבל אני מניח שעכשיו יעשו משהו לבן וסילבר תחליט להצטרף.
קיארה מגניבה(דמות של קטניס אחרי הכל…) – אבל בהרשמה לא היה כתוב שיש לה עיניים כחולות(ואת כתבת שהעיניים שלה כהות)? או שזה רק אני? לא משנה.
אז גאיה שם, והיה כתוב שני מכופפי אדמה, זה אומר שאליס נכנסה? יש!(אני רק מקווה שאני לא טועה ^^). היא זאת שענתה לגאיה?
שתי הערות –
היו כמה מקומות בסיפור שעברת מהווה לעבר, צריך להיות עקביים….
והערה שנייה – אני חושב שהיה כדאי לעשות הפסקה מהקטע שסילבר מתנתקת מהדלת והולכת לספרייה ועד לתחילת המשפט, "בבוקר שלאחר הביקור בספרייה".
כי אותי אישית זה קצת בלבל. וגם נראה לי עדיף לרדת כמה שורות, שנדע שזה התחלה של 'סצנה' חדשה.
זה הכל. כיף לראות שאת מיישמת את ההערות שניתנו לך(ע"י קטניס^^ היא ממש השקיעה בתגובה שם). הכתיבה מאוד זורמת וכיפית לקריאה, והדבר שאני הכי מצפה לו עכשיו זה להכיר את שאר המורדים.
תמשיכי!
כמה הערות:
– בעיה ראשונה שקצת הפריעה לי – את עוברת בין זמן הווה לעבר תוך כדי הכתיבה. לדוגמא, בפסקה הראשונה כתבת "חושך עוטף אותי" ו – "השקט היה מתוח" באותה השורה.
בפרק הקודם הצלחת לשמור יפה מאוד על זמנים (מה שממש לא מובן מאליו, זה די קשה לשים לב), אבל הפעם זה קצת התפספס לך.
הפרק הזה רובו היה כתוב בזמן עבר, אבל הפרק הקודם התרחש בזמן הווה (חוץ מהפלאשבאק ההוא, שלא נחשב) ולכן כדאי שתחליטי על זמן שבו הסיפור יתרחש בקביעות.
– היו חסרים לי תיאורים בפרק הזה. זאת הפעם הראשונה שהיא רואה מכופפים אחרים, אז כדאי שנדע איך הבגדים שלהם, הפנים שלהם (וכל המראה הכללי, בעצם) נראה. הקוראים לא אמורים לחזור להרשמה בשביל זה.
– "קיארה את מוכנה להפסיק להפחיד אותם?" – בכל פעם כשפונים למישהו צריך להיות פסיק לפני/אחרי הפנייה (במקרה הזה אחרי, מן הסתם) זה אחד הדברים הבסיסיים בפיסוק וצריך לשים לב לזה.
– עווד משהו שדי הפריע לי – את ציינת שיש בחדר שני מכופפות אש (שהן לא בן וסילבר), שני מכופפי אדמה, שני מכופפי אוויר ושני מכופפי מים – אז לכן כשמישהו מדבר, את לא יכולה לכתוב "מכופף האדמה אמר," בגלל שיש יותר מאחד. זה שוב מתקשר לעניין התיאורים, צריך לתאר את האדם הספציפי שדיבר וככה הכל יהיה ברור יותר.
– "יצטרפו? יצטרפו למה? מי אתם?" ; "המורדים? כאן? מבקשים ממני לעשות מה?" – שוב, יותר מדי שאלות (או לפחות, יותר מדי סימני שאלה.) אפשר בקלות למחוק חלק מהן, או לצמצם אותן לאחת. יותר מדי שאלות יכולות לגרום לסיפור להיות מעיק לקריאה, אני ממליצה לך להימנע מזה.
אותה הבעיה חזרה גם בשימוש בשלוש נקודות רצופות ("…")
– "אני קיארה. ואנחנו המורדים. ואנחנו רוצים שתצטרפו אלינו." – את מבינה את הבעיה בפיסוק? הוא נשמע מעט כמו 'רשימת קניות' – משפטים קצרים שנשמעים די מקוטעים. בנוסף, לא מתחילים משפט בו' החיבור.
אני הייתי ממליצה להחליף את זה ב"אני קיארה, ואנחנו המורדים. אנחנו רוצים שתצטרפו אלינו."
– "הנקישה של הדלת השאירה דממה בחדר וקיארה הסתכלה בעצבות על הדלת." – לא היה צורך בלכתוב את המילה 'דלת' פעמיים, אחרי שמשתמשים בשם עצם מסויים פעם אחת במשפט, בפעם הבאה אפשר להשתמש במאזכר. דוגמא: "הנקישה של הדלת השאירה דממה בחדר. קיארה רק הסתכלה עליה בעצבות."
(מודה גם שהתגובה שהייתי מצפה מקיארה היא לנסות לשכנע אותו ולא סתם להסתכל בעצבות כשהוא הולך, אבל אני מניחה שזה היה יכול להיות מאוד מעיק לכתיבה.)
~~~~
פרק נחמד, בסך הכל.
הכתיבה שלך ממש טובה ויש לך פוטנציאל, אני חושבת שאם תצמדי להערות ותעברי קצת על הפרקים לפני שאת מעלה אותם הרמה שלך תשתפר בהרבה.
אווו בלאק אוהב דמות שלי? יאי (בואו נחזיק אצבעות שהדמויות שלנו לא יהיו ירובות *שוב.* או שלא…? XD)
אני כל כך מתחילה לשפפ את סילבר ובן *~* (דרך אגב, עדיין ממש אוהבת את בן. הוא כזה חמוד ^^)
מחכה להמשך!
קטניס אוורדין, סוף.
דרך אגב, בתגובה למה שבלאק אמר – באמת יישמת יפה את מה שהערתי לך לפני כן, פשוט צצו עכשיו דברים חדשים ואני בטוחה שבקלות תצליחי לשפר גם אותם ^^
(להשקיע בתגובות זאת אחת מההנאות שלי XD)
קטניס אוורדין, סוף.
אהבתי :)
אני ממתין להמשך.
קטניס דיי סיכמה את הכל, אז רק אוסיף שגיאה לעולם לא יזלזל במישהו בגלל משהו שהוא עשה, זה אולי היה קטע קטנטן בפרק, אבל הוא ממש הפריע לי.
בסך הכל היה פרק נחמד. אני מצטרפת לקטניס בשיפופ של בן וסילבר ^^
מצפה להמשך :)