ארבעת היסודות | אדמה – פרק 4

היגניס אחזה בידו של דניאל שרעדה מעט במשך הזמן שהם הלכו בשתיקה, הוא לא אמר לה לאן הוא לוקח אותה, אבל הם בהחלט יצאו מהמסדר, היא יכלה להבחין בזה לפי הלחץ שהוא הפסיק לשדר דרך ידו ברגע שהם יצאו משער הברזל הענקי והחלוד.
לאחר מספר דקות של הליכה הם הגיעו לפארק ענקי שהיגניס לא ראתה מעולם, ובמחשבה שנייה, איך היא יכלה לראות אם כל מה שהיא זוכרת כל חייה זה את המוסד שבו הייתה תקועה?
היא בחנה את הפארק בשקיקה בעיניה, הירוק משך אותה כמו מגנט, הוא לא היה נראה כמו החצר החומה והסתווית של המסדר הוא היה שוקק חיים.
אנשים הלכו ובאו, גבעות דשא ירוקות הורמו רק במעט מעל הקרקע, עצים מכל הסוגים היו בכל פינה אפשרית.
והפרחים… היגניס מעולם לא ראתה כמות כל כך גדולה של פרחים.
היא המשיכה לסובב את ראשה לכל כיוון ככל שהם התקדמו לתוך הפארק, עד שהם הגיעו לאגם שהיה ממרוכז באמצעו.
"זה מדהים" היא לחשה. דניאל עזב את ידה והתיישב על אחד מספסלי העץ הנמוכים שהקיפו את האגם כולו. הוא הורה לה בידו לשבת, היא התיישבה בלי להתיק את עיניה מהאגם.
"…" היא שמעה את דניאל אומר משהו והתעלמה לחלוטין, היא הייתה שקועה במי האגם הרגועים והשקטים "..ס" זה חזר על עצמו, היא הרגישה את ידו של דניאל מנערת את כתפה קלות, היא התבוננה בו בחולמנות "מה?" שאלה.
"היגניס" הוא כבר צרח בתוך אוזנה והיא התעוררה מהבהייה שלה "אני מנסה לקרוא לך כבר כמה פעמים ואת לא עונה" הוא נראה זועם.
"מצטערת" היא חייכה חיוך מתוק "אני הייתי שקועה באגם, הוא כל כך יפה" היא החלה לסובב את ראשה לכיוונו כאשר דניאל תפס אותו בשתי ידיו וסובב אותו אליו, החמימות של ידיו על פניה גרמה לה להסמיק קלות והיא קיוותה בכל ליבה שהוא לא שם לב לכך.
"אנחנו נדבר עכשיו, אל תביטי באגם" הוא פסק נחרצות.
"טוב, אני אתחיל מהתחלה…" הוא הנהן בראשו והיא הביטה לתוך עיניו האפורות והעמוקות, כל כך הרבה פעמים היא ראתה אותם בחלום ועכשיו הוא כאן מולה, זה היה בלתי נתפס, היא רצתה רק לחבק אותו בכל כוחה ושלא ילך לעולם.
"היגניס" הוא אמר בקוצר רוח כאשר החלה שוב לשקוע במחשבות, היא ניערה את ראשה "מצטערת, הנה אני מתחילה" היא כיחכחה בגרונה והחלה לספר לו את הסיפור שלה.
"אני לא זוכרת באיזה גיל הגעתי למוסד, הרגשתי כאילו כל חיי אני שם ועדיין זה לא הרגיש מדיוק כל כך, משהו היה חסר לי. השם שהמציאו לי בגלל שערי השחור, בלק, גם הוא לא הרגיש לי נכון ולכן מעולם לא עניתי להם לשם הזה, זה עצבן אותם והם דחפו לי כל כך הרבה תרופות שרוב הזמן הייתי מטושטשת. היו שם אנשים שהתחברו אחד לשני, היו גם אנשים שניסו להשתקם, אני לא הייתי כזאת, פשוט הייתה לי הרגשה תמידית שאני לא נמצאת במקום הנכון, שחלה טעות אדירה, ואז אתה הגעת".
היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה בסיפורה "הגעת אליי בגיל תשע, לא שידעתי באיזה גיל אני אז, אבל אתה סיפרת לי הכל" דניאל התנשף בהפתעה לפני עשר שנים הוא היה בן ארבע-עשר, זה היה שנתיים לפני שהוא הגיע למסדר, ועדיין הוא לא זוכר את היגניס כלל "מה סיפרתי לך?" הוא שאל.
"סיפרת לי מה שמי האמיתי, היגניס, וברגע שאמרת לי אותו זכרתי ששמעתי אותו פעם, אך לא זכרתי מתי ואת זה גם אתה לא ידעת. היית מנחם אותי בזמנים שהיה לי קשה ומבטיח לי שיום אחד תבוא להוציא אותי מהמקום שאני נמצאת בו ותיקח אותי למקום בטוח יותר. אני סמכתי עליך, כל השנים האלה שעברו ולא הגעת, תמיד ידעתי שאתה אמיתי ולא רק חלום הזיות שלי, תמיד ידעתי שתגיע וכך קרה" היא עצרה משטף דיבורה מתנשמת קלות, היא לא הייתה רגילה לדבר כל כך הרבה.
"אבל איך ידעת על המסדר?" שאל דניאל.
היא חייכה שוב את חיוכה המתוק "שנתיים אחרי שהגעת אליי, סיפרת לי שבאים לקחת אותך ולא תוכל לבוא אליי במשך שנה שלמה. זו הייתה שנה שלמה של סבל ויסוריים, כל לילה סימנתי קווים על הקיר כדי לספור את הימים ולחכות שיעברו, לחכות שתחזור. כשחזרת סיפרתי לי מי לקח אותך, אלה היו מסדר האדמה, הם הוציאו אותך מהמקום שהיית בו, עד לאותו רגע לא ידעתי שגם אתה היית בבית משוגעים, דבר שהפליא אותי, אבל הבטחת לי שמעכשיו הכל יהיה יותר קל, כי אתה שייך למסדר והזמן שלי קרב ומגיע. עברו מאז שמונה שנים שבהם הגעת אליי בכל לילה וסיפרת לי על הכוח שגילית בך, על ההתמקצעות שלך בתור מגלה כישרונות, על החברים החדשים שרכשת לעצמך כאן, על האנשים שהצלחת לגלות, על כל פרט ופרט מחייך.
כל לילה מחדש הייתי שואלת אותך מתי יגיע תורי, תמיד אמרת בקרוב, ותמיד האמנתי. מספר ימים לפני שהגעת אליי הפסקת להופיע בחלומות, ניסיתי לישון הרבה, חשבתי שאולי אני מפספסת אותך, אך זה לא עזר. חשבתי שנמאס לך ממני והתחלתי להתייאש, עד הרגע שבו ראיתי אותך מהחלון של המוסד, הרגע שבו ידעתי שהגעת כדי לקחת אותי" היא חייכה וקמה על רגליה.
דניאל נעמד בסמוך אליה, המידע היה יותר מדי בשבילו הוא התבונן בה בבלבול ושאל "למה אני לא זוכר כלום?"
היא חייכה שוב, הוא לא יכל להתיק את המבט מחיוכה, לא יכל לשנות את התחושה שגירדה לו בתת מודע שמשהו בנערה הזאת מוכר לו כל כך, הוא באמת הרגיש כעת כאילו הוא הכיר אותה כל חייו, אך עדיין לא יכל לזכור זאת.
"אתה אמרת לי שאתה לא תזכור כלום, ואז יהיה תורי להציל אותך" אמרה לו ברכות, היא התקרבה צעד לכיוונו והייתה כעת קרובה, קרובה מדי.
דניאל השפיל אליה מבט וראה את עיניה הזהובות בוהות בו בהערצה, הוא לא היה בטוח שהוא ראוי להערצה שלה. "להציל אותי ממה?" הוא עדיין לא הצליח להבין.
היא התקרבה צעד נוסף ועמדה על קצות אצבעותיה כדי להגיע אליו "להציל אותך מהשכחה שהמסדר כופה עליך" היא לחשה באוזנו.