ארבעת היסודות | אדמה – פרק 3

עוז הסתובב ברחוב הצר כבר שעות ארוכות ועדיין לא קיבל את הסימן המיוחל, עבודתו שהפכה משעממת עם השנים החלה להמאס עליו, הוא היה שוקל ברצינות הסבת מקצוע, לו רק היה יכול. הוא התבונן על צמיד הזהב שנצץ על ידו בניצוץ מסתורי ובכל פעם מחדש התחרט על הרגע שהסכים לקבל אותו. דעתו היתה נחרצת בניגוד לשאר מגלי הכשרונות האחרים, הוא טען שעדיף היה להישאר בבית המשוגעים מאשר לגלות בסוף כוח שלא שווה גרוש ולהתמקצע בתור מגלה כשרונות וכך או כך לבלות רוב הזמן או בבית משוגעים או בבר הסמוך למסדר.
רוב הזמן לא הייתה עבודה רצינית למגלי הכשרונות במיוחד כי הכשרונות שהם היו אמורים לגלות התמעטו במשך הזמן בצורה דרסטית.
עוז המשיך עוד מספר דקות להסתובב ברחוב לפני שהרים את מכשיר הקשר ולחש לתוכו "הסימן לא מגיע". הפתק שקיבל בחזרה לתוך כיסו נכתב בכתב יד צפוף ומעוגל "סבלנות" מילה אחת ומעצבנת הייתה כתובה בו, עוז קימט את הפתק וזרק אותו מעבר לפינה, עובר בכך על חוק יסוד של המסדר הארור.
באותו רגע הופיע נער צעיר הנראה כבן חמש-עשרה בפינת הרחוב והרים את הפתק כאשר חיוך סדיסטי על שפתיו "סבלנות" הוא קרא את הפתק בקול רם, עוז הביט בו בחדות "הואלת בטובך להגיע הוד מעלתך?" הוא שאל בסרקזם, הנער היה לבוש עם מכנסיים לבנות, דקות ורחבות שבסופם סנדלים תנכיות בצבע אדמה שלא היו ממש מתאימות לעונה, החולצה הדקה והרחבה בצבע השמנת שנחה על גופו התנופפה ברוח הקרירה אך הוא לא נרעד כלל, את סופי השרוולים עיטרו איורים מסולסלים בצבע זהב, הוא היה נראה בעיני עוז אדם רוחני למדי, אך כרגע כל מעט הרוחניות שאולי הייתה בעוז נמוגה בכעס כאשר הוא ראה שהנער מגלגל עיניים לשאלות ועונה בפשטות "כן".
"באתי לקחת אותך.." עוז החל לומר אך לא יכל לסיים את המשפט מכיוון שהנער נפנף בידו בביטול ונכנס באמצע דבריו "למסדר האדמה, אני יודע" הנער משך בכתפיו והמשיך לדבר "כבר הרבה ימים אתה מחכה לי כאן, לא אכפת לי מהמסדר אבל חבל על הזמן שלך מגלה כשרונות" את שתי המילים האחרונות הוא אמר בלעג גלוי, דבר שגרם לעוז להאדים מזעם, הנער לא התייחס רבות לסערת הרגשות שעוז היה נתון בה והמשיך בדבריו "כל מאה שנה המסדר מחפש אותי מחדש, אולי תואיל לומר בטובך לאספנים שאני לא מעוניין בטובות שלהם, אני מסתדר לבד גם בלעדיהם, ובינתיים אף בית משוגעים לא תפס אותי כפי שהם חזו בשלושת המאות האחרונות שבהם הם מנסים לרדוף אחריי" עוז לא הספיק לעכל את דבריו ולנסות לחשב את גילו המדיוק של הנער שלא היה בדיוק נער כנראה בעוד הוא הסתובב והתחיל ללכת לאטו בדיוק ברגע שבו עוז הרגיש פתק נופל בכיסו, הוא פתח את הפתק בחוסר רצון כאשר הנער כבר החל להתרחק ממנו בצורה משמעותית, קרא את השורות המוזרות שכתובות בפתק, קיפל אותו לכיסו ורץ אחרי הנער.
"חכה רגע" הוא קרא לעברו, הוא היה צריך לעשות זאת מספר פעמים כדי שהנער יסתובב אליו, נראה היה שהוא נהנה מכך.
"כן?" הוא שאל בנחת כאשר עוז הגיע אליו מתנשף, ברגעים כאלו הוא הצטער שאין לו את הכוח של דניאל, כי האדמה ברחוב ההוא הייתה חשופה לגמרי, דניאל היה מגיע לנער בשניות.
"יש לי משהו בשבילך" הוא נתן את הפתק לנער, שקרא את השורות בתחילה בקלילות וכשסיים פניו היו רציניות לגמרי ודאוגות.
"בוא נלך" אמר הנער בנחרצות.
"לאן?" עוז שאל בטמטום רגעי. הנער רק הביט בו ואחז בידו, עוז הבין את הכוונה ואמר לנער את הברכה המסורתית " Ordinis terra – vocat te". הנער רק הביט בו ברצינות שאחזה בו.
"אני שמח שהחלטת לבוא" אמר עוז, אך הנער לא המשיך לדבר.

כל הדרך הארוכה למסדר ביחד עם הנער עוז ניסה להוציא מהנער מה היה כתוב בפתק לאחר השורה הראשונה, הנער לא ענה. מלבד זאת נראה כאילו בדרך מסתורית לשונו של הנער נבלעה כליל כי הוא לא היה מוכן לדבר כלל.
עוז כל כך הצטער שמלי לא נמצאה איתו באותו רגע, היא מבינה לטינית והיא הייתה יכולה לתרגם את הפתק המוזר, בשורה הראשונה נאמר לתת את הפתק לנער, השאר היה כתוב לטינית, שפה שעוז אף פעם לא הצליח ללמוד אך זיהה, ועל כך הוא קינא במלי, הוא לא הבין איך הכשרון של ללמוד כל שפה הקיימת על פני האדמה התבזבז בתור מגלת כשרונות, לעומת זאת הכשרון שלו כלל לא היה קשור לאדמה לפי דעתו, דבר שהיה מוזר בפני עצמו, כל מה שהוא היה יכול לעשות זה לזכור, לזכור הכל עד לפרטים הכי קטנים. המוח שלו היה מלא בתמונות של רגעים קטנים בחיים, שהוא החליט האם למחוק או לא.
וכרגע, הוא שמר את תמונת הפתק לפחות עד שיגיע למלי, הוא חייב לדבר איתה על כך. משהו בשורות הרגיש לו לא נכון, משהו בצורה שבה הנער הרצין ושתק בכל הדרך חזרה הרגיש לו לא נכון.
משהו שגוי מתנהל במסדר, והוא חייב לגלות זאת, גם אם זה הדבר האחרון שהוא יעשה.