ארבעת היסודות | אדמה – פרק 1

השולחן העגול נעלם באפלולית החדר, ופני שבעת האנשים שישבו סביבו היו מוסתרים בגלימות חומות כעפר. הלפיד היחיד שדלק האיר את פני דניאל שעמד בצידי החדר ממתין בסבלנות להחלטה של שבעת האספנים הראשיים, האנשים בעלי הכוח הרב ביותר הקיים בעולם כולו. דניאל מעולם לא הבין מדוע הם אהבו להפגש בחושך כאשר פניהם מוסתרות, הוא לא הכיר אף אחד מהם באמת, ובד בבד הכיר את כולם. לפי הקול הוא ידע לשייך את האנשים והמציא להם שמות בליבו, אף אחד מהמסדר לא ידע את שמותיהם, אך כולם כופפו את עצמם בפניהם, אחרי הכל אלו הם המצילים והמגינים שלהם.
"היגניס זומנה למסדר מסיבות רבות, המחסור באנשינו בדורות האחרונים הולך וגובר" קול בס עבה נשמע מקצה החדר.
"זה בלתי אפשרי לגרום לה לגלות את כוחה ביום אחד, מלבד זאת עוד שני אנשים צריכים להגיע, לדעתי נחכה לדיווחים מהמגלים הנוספים, ונצרף את שלושת החדשים ביחד כדי לגלות את כוחם" נשמע קול נוסף.
"אבל אנחנו לא יכולים לחכות יותר" עוד דעה נזרקה לאוויר, הוויכוח המשיך עוד מספר דקות, עד שנוצרה דממה מוחלטת ומשותפת.
דניאל הבין, הם הגיעו להחלטה ועכשיו הם מחכים לו, הוא התקדם צעד אחד קדימה לעבר החושך וחשף את עצמו בפני האפלולית המדכאת של החדר.
"מגלה הכשרונות, דניאל" אחד האספנים הרעים את קולו, דניאל כופף את ראשו קלות ואמר את המילים המסורתיות "לשירות האדמה תמיד".
"החלטנו שתשאר עם היגניס עד שיגיעו החדשים עם מגלי הכשרונות מלי ועוז, לאחר מכן נחליט מי יהיה השומר שלה עד שהיא תגלה את כוחה" דניאל כופף את ראשו שוב ויצא בהליכה לאחור מהחדר האפלולי למסדרון הקריר של בניין המסדר.
הוא נרעד קלות כאשר המחשבה הישנה שוב עברה במוחו, מדוע לא מחממים את הבניין במקום קריר כל כך?
היגניס ישבה על המיטה בחדר שהוקצה לה,חדר קטן וחשוך חסר חלונות שקירותיו צבועים בלבן, המכיל מיטה לא מוצעת בלבד, וחיכתה שדניאל יחזור מהמקום המסתורי שאליו הוא הלך, מהרגע שהוא הוציא אותה מה"מוסד" עד הרגע שבו הם הגיעו לבניין הקריר והמסתורי הוא לא הוציא מילה מלבד המילים "אני אחזור בעוד מספר דקות" דקות, שהפכו לשעות.
היגניס ציפתה לדניאל בערך כל חייה, לפחות מה שהיא זוכרת מחייה. היא חלמה עליו, ידעה את שמו, ידעה שהוא זה שיבוא להציל אותה מה"מוסד" הנוראי שבו חשבו כולם שהיא משוגעת. אבל היא ידעה שהיא לא, היא פשוט שונה קצת ולאנשים רגילים קשה לקבל את זה.
הם רואים את מה שהם מעדיפים לראות. המשפט עלה מנבכי זכרונה ודנדנן בראשה כמו פעמון ענקי בלי הפסק, אך היא עדיין לא הצליחה לזכור איפה היא שמעה אותו.
דניאל נכנס בחזרה לחדר והיגניס לא יכלה לעצור את עיניה מלבהות בו ולחשוב שהיא בטח בעוד אחר מן החלומות שלה, רק שהפעם החלום ממש ארוך.
"היגניס" הוא אמר בפקודה, היא המשיכה לשבת על המיטה ולהסתכל עליו בשתיקה.
"יש לי מידע בשבילך, את בטח תוהה למה את כאן" הוא התיישב לידה, והניח בחיקה חוברת דקה וחומה שצצה לפתע בידו.
"אני יודעת למה אני כאן" היא אמרה חרישית, דניאל הרים גבה מופתעת והורה לה בידו שתמשיך לדבר.
"אתם צריכים את הכוח שלי, אני מצטערת לאכזב אתכם, אני עדיין לא גיליתי אותו ולא נראה לי שזה יהיה כזה קל" היא כמעט לחשה כאילו פחדה שישמעו אותה אומרת זאת בקול.
דניאל המופתע התבונן בה בעניין ושאל "מאיפה את יודעת את כל זה?"
היא רק חייכה חיוך ממיס ושתקה שוב.
"אנחנו נעזור לך לגלות את כוחך, בשביל זה אנחנו קיימים. כדאי לך לקרוא את החוברת היא יכולה לעזור לך להבין דברים"
"אין לי מה להבין" היא שוב חייכה "אתם מסדר האדמה, המסדר היחיד שנותר כאן אחרי ששלושת המסדרים האחרים נעלמו, מסדר המים, האוויר והאש. אתה מגלה כשרונות שמסתובב בבתי משוגעים בארץ ומחפש כשרונות אדמה, אלו שיכולים לראות אותך מבעד למסכות ומבקשים את עזרתך, אלו שבלבלו אותם בטעות עם אנשים מוגבלים בשכלם, כך מצאת אותי. מה שאתה לא יודע, או יותר נכון לומר לא זוכר, זה שלא רק בשבוע האחרון חיפשת אותי"
דניאל ההמום מהידע הרב שיש לה חיפש בחדר חוברת חומה שאולי נשכחה, אבל ראה רק את החוברת שנחה על היגניס כעת, הידע שלה באמת לא הגיע מהמסדר, דבר שהתחיל לצפצף לו בראש בתור נורית אזהרה אדומה.
"מתי חיפשתי אותך?" הוא שאל בבלבול.
"הנשמה שלך הייתה אצלי, כל לילה במשך עשר שנים, אתה הוא זה שסיפר לי הכל על המסדר" היא הורידה את החיוך מפניה ולפתע נראתה קצת מפחידה "הכל. גם דברים שכבר הספקת לשכוח".