אקו – פרק 2
"אדוני, אין לנו שום זיכרונות שנוכל להשתמש בהם נגדה. למעשה אין לה שום זיכרונות בכלל." הפקיד המסכן לא הבין למה שלחו אותו דווקא אותו כדי להגיד את זה למנהיג.
ברור, הוא היה פקיד זוטר אז זה לא יפריע לאף אחד עם הוא יחליט להוציא אותו להורג, אבל הוא לא רצה למות.
המנהיג פשוט בהה בו בעיניים הכחולות והאדישות שלו. אף אחד אף פעם לא יודע מה הוא מרגיש.
הפקיד לא קיבל תשובה זמן ארוך, ארוך מידי. סופת הברקים שבחוץ הקפיצה אותו עם כל רעם וברק שהאיר את החדר בפתאומיות.
"היא מחקה את הזיכרונות של עצמה. מעניין. תנו להם לקחת אותה. היא לא תשמש אותנו יותר." הוא אמר והסתובב בכסאו אל עבר החלון הרחב. המנהיג תמיד אמר שהוא אוהב סופות ברקים. יש שמועות שכל פעם שהוא מתעצבן מתחילה סופת ברקים כדי להרגיע אותו.
הפקיד לא האמין בשמועות האלה עד היום. עד לרגע זה ממש.
"כן אדוני.." הוא מיהר לצאת מהחדר בריצה. הוא העדיף להעביר את כל היום בצינוק מאשר חמש דקות באותו החדר יחד עם המנהיג ה"יקר" שלו.
הוא לא ידע להגיד מה אבל היה בו משהו שפשוט הפחיד אותו.
משהו אפל.
הוא רץ במורד המדרגות וכמעט מחליק על רצפות השיש של האולם הראשי. לא אמור לקחת לו הרבה זמן לחצות את החצר ולהגיע לחדר המחשבים שם הוא יעביר את הפקודה ויוכל לשכוח מהכל. אבל הוא לא חושב שהוא יוכל לשכוח את זה אי פעם.
הוא סוף סוף בחדר המחשבים. רק הוא והמחשב לבד. בחדר החשוך והקטן שלו. הוא שולח הודעה קצרה למפקד שבחדר הזיכרון ופשוט יושב ומחכה.
מחכה שהיום הזה ייגמר.
מחכה שהרגע הזה יחלוף.
מחכה שיגיע הרגע שהוא יוכל לעזוב.
מחכה לרגע שהוא יהיה מבוגר מידי כדי לעבוד במקום הזה.
מחכה כדי שהוא יוכל להקים משפחה בלי לחשוב על היום הזה שוב לעולם.
אבל מישהו החליט שנגמר הזמן ההמתנה. ולפני שהוא מבין שהוא צריך לברוח הסכין כבר מונחת על צווארו ודמו ניתז לכל עבר.
והדבר האחרון שעובר במוחו לפני שהוא נושם את נשימתו האחרונה, הוא העיניים הכחולות והאדישות האלה שהוא כל כך מפחד מהן, שמשתקפות אליו עכשיו ממסך המחשב.
תגובות (0)