אצבעות קרח חלק ב'

היי. אני קרח מהממלכה חסרת השם.
הגעתי לאחרונה לממלכה הזו, והיא קצת מוזרה.
יש לה נסיך מעצבן בשם מיקי, חתיכת אידיוט. חושב שהוא מגניב, אבל הוא ממש ממש לא! חוץ ממיקי יש פה אחלה אנשים… יוכי ויוני, וכל שאר החברים. הם קיבלו אותי פה כאילו שאני אחת משלהם.
אני… אני ביומיום מוכרת חצילים עם יוכי, עוזרת לאנשים לגלות טעמים נפלאים! לפעמים עובר לו בשוק הנסיך מיקי וכולם סוגדים לו, איזה אידיוט.
"הנסיך מיקי! תראה את שתי העזים שלי! הן המליטו גדי קטן!" יוני צעק לעברו.
"הנסיך מיקי! בוא תטעם תבשיל חצילים!" יוכי צעקה לעברו ורציתי להיעלם במקום.
האידיוט טעם והישר את מבטו אל עיניי. זה היה מוזר. מה הוא רוצה ממני, מה. שונאת אותו, ושונאת את הכלבלב האידיוט שלו. אידיוט אידיוט אידיוט!

הלכתי לטייל בממלכה ועברתי ליד ה"ארמון" שלו. גם כן, נסיך שחי בבקתת עץ.
פתאום הכלבלב שלו התחיל לנבוח! מה עכשיו הכלבלב, מה!
בחוסר אונים הסתכלתי סביב וחיפשתי מקום שבו אוכל להסתיר את עצמי, והכל סביב שדות פתוחים… אין בררה, מתחת לחלונו יש שיחים…
מיקי הציץ מהחלון והסתכל החוצה, ואני ייחלתי שלא יסתכל מטה וימצא אותי… אבל זה קרה.
"קרח…? מה את עושה פה?" הוא שאל ובאותו זמן הלחיים שלי קיבלו גוון של תפוח.
"יצאתי לטייל והכלבלב האידיוט שלך התחיל לנבוח!" נעמדתי.
"בואי, תכנסי פנימה. קר בחוץ."
אני לא יודעת למה נכנסתי, אבל עשיתי זאת והתיישבתי על המיטה שלו. האידיוט התיישב לידי.
"למה את לא אוהבת אותי?"
"אני? אה! לא יודעת! בעצם כן! אתה אידיוט!" המילים התבלבלו לי לידו. איזה אידיוט, ועכשיו הוא בוחן אותי עם העיניים הירוקות והיפות שלו… לא יפות! הנסיך מיקי לא יפה, הוא אידיוט!
הוא פלט גיחוך. "מאיפה באת?"
"מאיפה שהוא. לא עניינך."
"נו, תעני לי."
"מעבר להרים."
"מה יש שם?"
"עוד ממלכה, דה. חשבת שאתה גר בממלכה היחידה בעולם?"
"לא… איזו ממלכה? ספרי לי עלייה."
לאט לאט נרגעתי. ייאמר לזכותו שהוא משרה אווירה טובה, האידיוט. "בממלכה שלי יש בניינים במקום בתים, ויש ראש ממשלה שלוקח מיסים מהעם שלו ובנה כבישים. הוא גר בארמון והורס שדות. יש מכוניות שנוסעות מהר וגשרים וחנויות… יש שוק, אבל רק העיניים קונים שם. אנחנו לא אוהבים את ראש הממשלה, לא כמו פה, שכולם אוהבים אותך…"
הוא המשיך להקשיב ולאט לאט העיניים שלי נמשכו להביט בעיניי האבן הירוקות והבורקות שלו.
"יש אווירה לא טובה ברחובות… ובכלל, לכל רחוב יש שם וגם לממלכה יש שם! לכל דבר שם יש שם! אם יש לך שם, משמע אתה קיים."
"אז יש לך שם אחר."
"כן… אבל זה לא משנה. פה אני אקח, ולא אכפת לי שלא יהיה לי שם בכלל!"
"איך אנשים נולדים שם?"
"אה… לא כמו פה. ראש הממשלה לא מצייר את כולם. הוא בכלל לא מכיר את כולם!"
"את לא אוהבת את הממלכה שלך, הא?" הוא התקרב.
"לא ממש… אבל שם כל עברי וחבריי נמצאים." התקרבתי קצת, ואז הבנתי שהוא קרוב מדי והתרחקתי מהר. אידיוט.

הנסיך מיקי התחיל לעבור כל יום בשוק. לפעמים- כמה פעמים באותו יום, ובכל פעם היה עוצר אצל יוכי וטועם מתבשילי החצילים שלה. היינו מחליפים מבטים ואז הוא היה מסתלק.
היום הנסיך מיקי עבר בשוק חמש פעמים, ובפעם החמישית דחף לתוך ידי מתנה. הסמקתי כשהאצבעות שלו נגעו בשלי, ואז ראיתי שגם הוא הסמיק. הפנים של שנינו כמו שני תפוחים.
"זה בשבילך!" אמר וברח משם מהר.
הסתכלתי על המתנה- טבעת זב יפהפיה, שבמרכזה שובץ לו קרחון קטן שמשום מה לא נמס. ענדתי את הטבעת על האצבע המכחילה שלי והסמקתי.

החלטתי לתת לנסיך מתנה בחזרה- אז עברתי ליד ביתו דפקתי על הדלת ולתוך ידו דחפתי את המתנה. האצבעות שלנו געו ושנינו הסמקנו כמו שני תפוחים. הוא לא חיכה עד שאסתלק כדי לפתוח את המתנה, איזה אידיוט…
מתוך ידו הוא הוציא טבעת כסופה, ועל אחת מאצבעותיו אותה ענד.
"תודה." אמר בחיוך.
"תודה לך, אידיוט." אמרתי וברחתי משם בריצה.

הלכתי חזרה לעבר הממלכה שלי, שם השארתי את עברי ואת כל חבריי. רציתי לחזור ורציתי להישאר, אז החלטתי שאלך ואחליט… כבר כמעט שכחתי שכשהלכתי לבדוק מה יש מעבר להרים, זכיתי בעשר אצבעות מכחילות, אבל זה לא שינה לי.
עמדתי על ההר הגבוה ביותר והשקפתי על הממלכה שלי. בניינים, מכוניות, אבק ואנשים שהולכים וממהרים לשום מקום. היה קר על ההר ולא הרגשתי את האצבעות, אבל מרוב מחשבות על לחזור ולא לחזור, לא שמתי לב.
גם כשהנסיך מיקי הופיע מאחוריי לא שמתי לב, ואז הוא עטף אותי בשתי זרועותיו הגדולות והצמיד את בית החזה שלו אל גבי.
"אל תלכי."
שתקתי.
"אז מה אם את לא שייכת… את מיוחדת כמו כל אחד מהאנשים בממלכה שלי."
"אני מתגעגעת הביתה."
"ואני אתגעגע אלייך."
התרחקתי ממנו. "אתה אידיוט."
הוא חייך חיוך עצוב. "לפחות קחי את כלבלב, שיהיה שם בשבילך… במקומי."
חייכתי בחזרה. "ביי."

היי. אני קרח מהממלכה עם השם.
חזרתי לפה ועכשיו אני שוכבת במיטה שלי עם שמיכות רבות מעליי. התנור דולק וכלבלב מכורבל איתי.
בממלכה שלי לכל דבר יש שם, ולי קוראים פה בהרבה שמות.
הילדים בפארק צוחקים וקוראים לי "אצבעות כחולות"- כי האצבעות הכחולות שלי בולטות ממרחקים.
החברים שלי קוראים לי בשמי הקודם, או בכל מני כינויים…
בלב שלי יש רק שם אחד. קרח… קרח זה שמי האמיתי.