אצבעות קסם חלק א'

היי. אני הנסיך מיקי מהממלכה חסרת השם.
אין לממלכה שלי מלך ואין מלכה, אין נשיא ואין ראש ממשלה. אני השליט היחיד, וגם לזה יש סיבה טובה.
לממלכה כמו שלי צריך להיות רק שליט אחד ויחיד, שכן הממלכה קטנה ומונה מספר עשרות אנשים, וכל אחד מהאנשים הללו- יחיד ומיוחד הוא.
בכל אחד מהם הושקעו הרבה פרטים, גם חיצוניים וגם פנימיים. הם היו יצירות אומנות של ממש, ואני, הנסיך מיקי- האומן.
אני לא יודע איך אני הגעתי לעולם, אבל זה מרגיש כאילו שבאתי בדיוק כשהעולם התחיל. הגעתי עם מתנה מיוחדת מאוד, עם עשר אצבעות ממש מיוחדות. מבחוץ לא כל כך… עור, ציפורניים, עצמות… אבל הייתה להן יכולת מוזרה מאוד- כל דבר שהייתי מצייר היה הופך לאמיתי ולממשי, כמו למשל הממלכה שלי!
כרגע אני עובד על חבר חדש שיצטרף לממלכה, הוא לא בדיוק אדם ולא בדיוק חרק… הוא כלבלב! ועוד איזה כלבלב! אחד שגובהו מגיע עד למותניי (ואני די גבוה), עם פרווה לבנה ועיניים ירוקות בורקות כמו אבן יקרה. הוא יאהב כל אדם שיפגוש, רק בתנאי שאת אותו אדם אני ציירתי. זה חכם, כך שאם יבוא פולש, הכלבלב לא יאהב אותו וכך יבדיל אותו משאר הממלכה!

הממלכה מתנהלת לה כהרגלה. אנשים חיים חיים פשוטים- יש שדות רחבים וטובים שאותם צריך לעבוד כדי שיהיה מזון, ואת המזון הם היו מוכרים בשווקים וכך גם יוצרים חברים.
קחו למשל את יוכי, רוכלת פשוטה בשוק. כל היום מוכרת את החצילים שבעלה מגדל בשדה, צועקת לכל עבר "חצילים! חצילים ונהנים!" והנה, אנשים באים, מדברים, צוחקים וקונים.
דוגמא נוספת היא יוני, חקלאי מסור אוהב חיות, שהחליט יום אחד שבא לו חיית מחמד, קנה בשוק זוג עיזים וגידל אותן כאילו שהיו בניו ובנותיו האישיים.
ואני… אני ביומיום ממשיך ומצייר, עוזר לאנשים שלי להתפתח ולהשתפר. אני יוצא לפעמים לטייל בשוק, ושם תמיד מקבלים את פניי בהתלהבות.
"הנסיך מיקי! רוצה חציל?" יוכי צועקת לעברי.
"הנסיך מיקי! הנה, קח תפוחים!"
"הנסיך מיקי! הנה, מיץ תפוחים במיוחד בשבילך!"
"תודה," חייכתי חיוך רחב. "היום אני בשוק כדי לחפש את הכלבלב."
אנשי השוק התלחששו בניהם.
"מה, קרה לו משהו?" שאלתי, קצת מודאג…
"אה… ראיתי אותו רץ ורץ לכיוון ההרים המושלגים. ניסינו לקרוא לו, אבל הוא לא עצר אפילו לשנייה…"
הייתי מודאג. הכלבלב מצא משהו? אולי מישהו?
"תודה אנשים יקרים. אצא למצוא את הכלבלב."
עברתי את השוק והלכתי לעבר ההרים. בהרים היה קר, כל כך קר שזו הייתה הזדמנות מושלמת לסופת שלגים, וכך היה. כיפות ההרים היו מכוסות בשמיכה לבנה שאפילו לדקה לא שינתה את צבעה. שלג בלתי פוסק, ועכשיו אני מטפס ומטפס…
"כלבלב! כלבלב!" צעקתי לעברו, אבל אין עונה. "כלבלב!"
פתאום שמעתי נביחות, נביחות ועוד נביחות. כלבלב! הלכתי לכיוון הנביחות ושם הוא חיכה לי, נובח בלי סוף. ניגשתי לעברו ואז הבנתי מה פשר כל המהומה… הייתה שם נערה מעולפת וקצת מכחילה.
את הנערה לא הכרתי, אבל היא הייתה יפה מאוד. היה לה שיער שחור חלק ופנים לבנות. האצבעות שלה היו כחולות וקפואות ועל פיהן הבנתי שהיא נמצאת פה לא יותר מדי זמן.
"אתה יכול לסחוב אותה?" שאלתי את כלבלב.
הוא נבח ואישר, אז הנחתי את הנערה על גבו וחזרנו אל הממלכה.

"הנסיך מיקי! מי זו? יצירה חדשה? היא נראית נהדרת!" יוני צעק לעברי בדרך חזרה.
"לא, זו מישהי אחרת… לא אני יצרתי אותה."
"מה? אבל אתה… אולי היא מסוכנת!"
"היא קפואה כרגע. צריך להפשיר אותה, ואז נבין מי היא באמת." חייכתי לעברו חיוך מרגיע והמשכתי בדרכי לביתי.
לא גרתי בארמון מפואר… או בארמון בכלל. הבית שלי לא היה יותר שווה מאף בית אחר בממלכה, בעיקר כי לא היה לי צורך בשטויות מפוארות וגדולות.
הדלקתי את התנור, השכבתי את הנערה על המיטה וכיסיתי אותה בשמיכות רבות. הכלבלב התכרבל איתה ואני ישבתי ליד שולחן העבודה שלי וחשבתי.
ידעתי שיש משהו מעבר להרים המושלגים, וידעתי גם שיש משהו מעבר לשדות… לא ידעתי מה זה המשהו הזה. זה יכול להיות מפלצות נוראיות, אולי עוד שלגים… זה יכול להיות הכל!
אנשי הממלכה נטו להמציא סיפורי אימה על מה שמסתתר מאחורי ההרים הללו, וכך נוצרה לה התודעה שמסתתרים שם דברים נוראיים…
שיעול. עוד שיעול והכלב קם.
"איפה אני…?"
הסתובבתי. הנערה פקחה את עיניה והביטה סביבה.
"את בבית שלי. הכל בסדר." התיישבתי לידה.
"האצבעות שלי…" היא הסתכלה על האצבעות הכחולות שלה.
טמנתי אותן בתוך ידיי. "הן בסדר."
היא משכה את ידה חזרה אלייה. "מי אתה?"
"הנסיך מיקי."
"זה לא נראה לי כמו ארמון."
"כי זה לא. מי את?"
"אני… לא משנה מי אני." היא קמה. הנערה הייתה נמוכה ממני ראש וגבוהה מכלבלב בסנטימטרים ספורים. היא הייתה מסתורית כמו הערפל, אבל מעניינת. רציתי לחקור אותה.

היא השתלבה בממלכה.
הפשטות של האיכרים והרוכלים קרצה לה, ויוכי אימצה אותה כאילו שהייתה אחותה הקטנה. יחד הן הכינו תבשילי חצילים טעימים לכל מי שעבר בסביבה. יוני הראה לה את השדה שלו, והכיר לה את שתי העזים הנחמדות.
כך השתלבה לה הנערה חסרת השם בממלכה, ורק איתי… לא הסתדרה.
כולם קראו לה קרח, על שם האצבעות הכחולות והקפואות שלה.

אני ביומיום ממשיך לצייר, עוזר לאנשים שלי להתפתח ולהשתפר. אני יוצא לפעמים לטייל בשוק, ושם תמיד מקבלים את פניי בהתלהבות. חוץ ממנה, חוץ מקרח. קרח שנאה אותי.
"הנסיך מיקי! תראה את שתי העזים שלי, הן המליטו גדי קטן!" יוני צעק לעברי.
"הנסיך מיקי! בוא תטעם תבשיל חצילים!" יוכי צעקה לעברי. ניגשתי אלייה ואל קרח. קרח העיפה לעברי מבט מוזר ולחייה האדימו כמו שני תפוחים.
טעמתי מתבשיל החצילים והסתכלתי בעיניה של קרח, והיא הסיתה את מבטה במהירות.

אחרי שהלכתי, קרח שאלה את יוכי אם יש לי חברה.
"חברה? לא… לא שזכור לי. אף פעם לא הייתה לנו נסיכה. רגע, את מתעניינת?!" יוכי חייכה ופרצה בצחוק.
"לא! מה פתאום!" קרח האדימה.
"הוא נגע בלב שלך באצבעות הקסם שלו?!" יוכי צחקה.
"לא! אולי אני נגעתי בלב שלו באצבעות הקרח שלי!"