אפשורות אחת

אני מוזרה, אני מודה בזה, האפשרויות בחיים שלי מצומצמות, מרחב החיים שלי מצומצם, אפשרויות הבחירה שלי מצומצמות, אין לי דרך לברוח לחיים הרגילים.
אתם יכולים ללכת לקניון, לקנות דברים, להסתובב, בלי שתפחדו, או שתצתרכו לברוח מסכנות שיכולות להופיע, או לברוח כי אתם בעצמכם הסכנה.
אני לא הכי גאה בזה, אבל אני לא יכולה להתכחש לזה, אני ערפדית, תמיד הייתי שונה, בגן, כול הילדים התרחקו מימני, אני זוכרת פעם אחת, עשינו תחרות ריצה, וכול הילדים בגן עמדו בשורה, הגננת הזניקה\\\\\\\"שתיים שלוש צאו!\\\\\\\" היא צעקה, התחלנו לרוץ, שתבינו, ילדים בניי שלוש פלוס עושים תחרות ריצה, מה שיכול לצאת מדבר כזה מפגר זה שיפשוף פה, סריטה שם, אבל לא מנצח.
רצנו, ולאט לאט התחלתי לעשות פער ענק ביני לבין הילדים האחרים, רצתי ממש מהר, שמעתי את הצעקות של הגננות שאני יעצור, אבל המשכתי, לא שמתי לב לאן אני רצה, ולא ממש התרכזתי בזה, פשוט רציתי לרוץ, לבסוץ, נתקעתי בגדר בכזאת עוצמה, שנפתחה לי הגבה הימנית, הייתי בשוק מעוצמת העצירה, ישבתי שם, כול הגננות רצות אלי בהיסטריה, אני לא בכיתי, רק ישבתי, בוהה באוויר, מנסה להבין מה קרה הרגע.

אני גרה בפנימייה, שכמובן מיוחדת לערפדים, היא ממוקמת איפה שהו בצפון של קליפורנייה, אני לא יודעת איפה נולדתי, אני לא יודעת כלום על העבר שלי, אין לי אבא או אמא, אני רק יודעת ממה שמנהלת הפנימייה סיפרה לי(זה לא לא הרבה) היא אמרה לי שבגיל שבע אמא שלי הביאה אותי לכאן, והלכה, עשר שנים והיא עדיין לא חזרה, וברור שהיא לא תחזור. על אבא שלי אני לא יודעת כלום, אני רק משערת שאחד מהם היה ערפד, כי אין לי מראה ערפדי, אני עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני שטני, גבוהה, טוב, כול הערפדים גבוהים(רובם). חברים 'לי אומרים לי שכול ערפד לא פרייר יקפוץ על ההזדמנות להיות איתי, "כי אני מיוחדת". אם תלכו בפנימייה תראו שלכולם יש שיער שחור/אפור/חום ועיניים שחורות/חומות/ואפורות, קיצר, דיקי.
הפנימייה מחולקת לאזורים, אזור למידה, אזור מגורים, אזור לחימה וספורט, אזור מורים ואחראים, והאזור האסור ככה קוראים לאזור של הבוגרים, אלה שהולכים להשתחרר שנה הבאה לעולם האמיתי. אם הבנתם, אסור לנו לצאת מהפנימייה, זה יכול לסכן את כול מי שנפגוש בדרכנו, אנחנו מסוכנים, יש לנו כוחות שאפילו הגדול שפערפדים לא יכול להכיר את כולם, למשל, עצלי אני יודעת שאני יכולה לרוץ מהר, שמיעה מעולה, וכישרון ללחימה, וכול הערפדים יכולים להפנט בניי אדם לעשות כרצונם, קיצר פחד מוות, חח הבנתם? לא? לא משנה.
אה אני קרול, אין לי שם משפחה, כמו שאתם כבר יודעים, אני לא יודעת כלום על ההורים שלי, אני 1.70, ואני בת 17, אם עשיתם את החישוב בתחילת הסיפור.
אני אוהבת מוזיקה, ולרכב על סקייטבורד, אבל חברים שלי לא יודעים את זה, הם חושבים שאני נורא נשית, ונכון אני כן, אבל יש בי צדדים אחרים, גבריים כאלה, אבל אני פחות מראה אותם, כי כבר אני עם התגית של: "היפה והסקסית של השכבה" חברים שלי צוחקים עלי על זה שכאילו כתוב לי על המצח: "ביצ'ית תזהרו אם תתקרבו אני לא לרמה שלכם" אני אומרת להם שאין לי מקום לכול כך הרבה מילים על המצח שלי, הם לא מבינים את זה. אני אישית לא אוהבת את התגית שלי, לא נראה לי מישהו כן ירצה תגית כזאת.