אפלה בהירה פרק 2: "אן ניקולט"
השקיעה החלה והשמיים נצבעו בגוונים של אדום וכתום. חיכיתי כבר ללילה, מאז שהייתי קטנה חיבבתי אותו. הרגשתי כאילו החושך עוטף אותי, הרגשתי בטוחה. התבוננתי ברגליי היחפות שהיו קצת חבולות אבל זה לא משנה אני אוהבת ללכת יחפה. נזכרתי פעם שהייתי קטנה איך כולם גערו בי על זה שהלכתי יחפה, זה עוד פעם קרה לי מבלי ששמתי לב שקעתי בזיכרונות מהעבר, והלילה כבר ירד. קלעתי צמה בשערי גם אם אני גרה ביער זה לא אומר שאני לא יכולה להיות מטופחת, נזכרתי בבנות שהייתי רואה מבעד לשערי הפנימייה האחרונה שגרתי בה כולן היו לבושות בבגדים יקרים מאוד והשיער שלהם היה מוחלק לאחור, לא כמו השיער המוזר שלי לאיזה ילדה בעולם היה
שיער בצבע לבן ועוד כול כך בוהק, הלוואי והייתי ילדה נורמלית, אנחת יאוש נפלטה מפי.
השיעמום היה החלק הכי קשה בלגור ביער החלטתי ללכת לבדוק את היער גם אם אני חייה בו המון זמן אבל תמיד יש משהו חדש לראות. רגליי נשאו אותי ושוב נבלעתי בזיכרונות, נזכרתי איך פעם בשיעורי ספורט אפילו היקופים בהליכה לא הייתי עושה אך היום אני יכולה לרוץ מרתון שלם בלי מנוחה. היער הזה חישל אותי מבחינה פיזית ונפשית. התעוררתי מהזיכרונות בגלל נפילה משהו הפיל אותי. הסתובבתי לאחור וראיתי אבן גדולה, סתם אבן חשבתי לעצמי עד שהבחנתי שמתחת לאבן יש ספר. הזזתי את האבן והרמתי את הספר הייתה לו כריכה יפהיפייה עם המון עיטורים, יומן לא ספר. פתחתי אותו בעמוד הראשון. "שייך לאן נא לא לקרוא" לא התייחסתי לפתיחה ועברתי עמוד. "יומני היקר שמי הוא אן ניקולט אני בת ארבע-עשרה ונולדתי ב-1961. אני גרה בפנימיית סיקלוט. אני מאוד אוהבת לקרוא שירה ולשחק על במות אני אוהבת גם מחזות כגון המלט, רומיאו ויוליה, מקבת' ויש עוד המון. אני שונאת את סגן המנהל שלנו קלוד ז'ינטייה הצרפתי
המעצבן הזה, כול יום לפחות חמישה ילדים נענשים על ידו והעונשים שלו מאוד קשים, פעם אחת הוא אפילו נתן לילד לעמוד שעות בחוץ עם תחתונים בלבד, הילדים צחקו עליו במשך חודשים ועד
היום הוא לא יצא מזה. יש לנו שעת כיבוי אורות בשעה שמונה בדיוק כול הילדים חייבים להיות במיטות, והנה קולה של אמה אם הבית שלנו שמבשרת שהשעה כבר שמונה.
להתראות יומני היקר"
לא האמנתי מה יומן של נערה בת ארבע עשרה שחייה בשנות השישים עושה ביער?
תגובות (1)
רק עכשיו שמתי לב שהעלאת XD