אפוקליפסה: פרק שלישי

אני שונאת את החיים שלי, אני חושבת שזה פרט שולי שחשוב לציין.
אני לא שונאת אותם מהסיבות הרגילות, בגלל שקמתי על הצד הלא נכון של המיטה, או בגלל שמישהו נפרד ממני, אני שונאת אותם בגלל הרבה יותר מזה.
אני שונאת את זה, בגלל שהורי החליטו שהאהבה שלהם חשובה יותר מכל דבר אחר, יותר מנבואות עתיקות, יותר מכוחות החזקים מהם, אפילו יותר מהילדים שיכולים להיות להם.
אתם מבינים, יש נבואה עתיקה שמסתובבת בין המכשפות כבר אלפי שנים, אני לא יכולה לצטט לכם אותה משום שהיא בשפה שמתה כבר לפני כמה עידנים, אך הנבואה עצמה מספרת על תחילתו של הסוף, הרגע בו מכשפה תתאהב בשד וילדם הראשון יהיה מקולל.
אימי מעולם לא ראתה בי קללה, לא ביום בו גילתה שהיא בהיריון, לא כאשר כולם נידו אותה, אפילו דם מדמה, ואפילו לא כאשר האתי למותה מספר שנים מאוחר יותר.
היא ראתה בי ברכה מהרגע הראשון שהיא ידעה שהיא בהריון, והיא לא הפסיקה לראות בי ברכה הרבה אחרי שהתגליתי כקללה הגרועה ביותר שלה.
היא תמיד נהגה לבקר אותי, ולומר שאנחנו לא יודעים בוודאות אם הנבואה מדברת עלינו, והיא צדקה, אך תמיד הרגשתי את המשקל של הנבואה ההיא על כתפיי.
אתם מבינים בנבואה נאמר כי כאשר הילד יגיע לגיל עשרים האפוקליפסה תחל, והוא במו ידיו יביא לסופו של העולם.
אתם מבינים, גיל הילד הוא דבר חשוב בגלל שבני תערובת לא שורדים זמן רב, אנחנו לא כמו בני התערובת האנושיים, הם פשוט מתערבבים אחד עם השני ובזה נגמר העניין, איתנו, הטבע החליט שעל כל מה שהוא נותן הוא גם לוקח, ולכן, זה נדיר שאחד מאיתנו שורד מעבר לגיל 18.
אני מניחה שאתם זוכרים את אלכס, הממזר שמחזיק בליבי אבל כבר אפילו לא מודע לכך, הוא היה בין תערובות אנושי, אימו הייתה גרמניה ואביו היה אנגלי, והוא היה פשוט יצירת אומנות, הוא כנראה יחיה עד גיל שבעים, עם אישה וילדים וכל החבילה, אבל יצורים כמוני, אנחנו כמו זבובים חיים כחודש ואז מתים, הכרתי רק עוד יצור אחד כמוני, פגשתי אותו מספר שנים לאחר המלחמה, הוא היה כבן 20, אולי מעט פחות, ויצורים על-טבעיים התרחקו ממנו כמו מאש פתוחה, למרות שהוא היה בנם של בתולת ים ובן אנוש, ולא התאים כלל לנבואה, הוא נהרג מספר ימים אחרי שעזב את העיר, נדקר למוות עם זיכרוני אינו מטעה אותי.
"אמלי, את בסדר?" קול העיר אותי ממחשבותיי, וכאשר הרמתי את מבטי בהיתי בזוג עיניים ירוקות להפליא, כמו דשא באביב.
"כן, פשוט שקועה עד הצוואר בעבר." אני אומרת במלודרמטיות ונאנחת, זה הצחיק אותה, וזו הייתה כל המטרה.
אליס הייתה אנושית לחלוטין וזה היה מעט מוזר, משום שהיא דמתה לפיה, החל במראה ועד החינניות בתנועותיה, אך כך זה עם בני האנוש, אנחנו נמצאים כל-כך עמוק בתוכם שמשהו מאיתנו יכול להידבק גם בהם, כנראה שלאימא היו עסקים רבים עם הפיות כאשר היא הייתה בהיריון עם אליס.
"זה מה שאת עושה תמיד, ואני נשבעת שאני לעולם לא אבין איזה עבר כבר יש לך לשקוע בו." היא אומרת וחיוך שובב על פניה. "את כל-כך צעירה שלפעמים אני לא יכולה שלא לחשוב שהעבר שאת שוקעת בו מלא בחלב חם וחיתולים." היא אומרת ולפני שאני מספיקה לסתור את דבריה היא ממשיכה אל שולחן אחר, ממשיכה בעבודתה.
"עדיף לך לא לדעת." אני ממלמלת ביני ובין עצמי, משלמת את החשבון ויוצאת מין הדלת.
זהו ערב קר, הרבה יותר קר פה מאשר במקום בו גדלתי, ואני מחבבת את זה בדרך מוזרה כלשהי, זה כאילו העולם בא להדגיש את העובדה שימי השמש וחיוכים שלי נגמרו, שכל מה שנותר זה גשם וקור וזוג עיניים לא תואמות.