אפוקליפסה: פרק ראשון

"את לא יכולה לעשות לי את זה." הוא אומר, ואני רואה את האש הזו בעיניו, הדבר שכל-כך משך אותי אליו בהתחלה, אבל עכשיו פשוט גורם לי רצון לברוח עם הזנב בין הרגליים.
"אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי," אני אומרת, ואני מסתובבת בחזרה אליו. "אתה לימדת אותי, זוכר?" אני שואלת, ומחייכת אליו. "אתה זה שהראה לי שאני יכולה לעשות הכל, או שכבר שחכת?" אני שונאת את עצמי על כך שאני אומרת את המילים האלו, אבל הוא לא יבין, הוא לעולם לא יבין, ואני לעולם לא אמשוך אותו אל תוך כל הבלגן הזה, לפחות לא בכוונה.
"לעזאזל." הוא מלמל, והוריד אליי את מבטו, ולרגע אחד, כמעט נשברתי, כמעט נכנעתי לרצון ליפול אל תוך חיבוקו המוגן והאוהב, אבל אני חזקה יותר מן הרגשות המטופשים הללו, למעשה, אני יותר חזקה מהכול, אני יותר חזקה ממשנה הצורה המיילל אל הירח המלא, ואני יותר חזקה, מהערפד, שנצמד אל הקיר ברגעים אלו, ומקשיב לריב שלנו כאילו זו טלנובלה משובחת, ולמען המלאך, אני יותר חזקה מהרגשות המטומטמים שלי לבן האנוש הזה.
בילינו יופי של זמן ביחד, פלרטטנו די הרבה, שתינו לא מעט, עשינו שטויות, ואפילו הצלתי אותו כמה פעמים ממוות, שאני כמעט בטוחה שהוא לא היה מודע לכך שהוא היה קרוב אליו.
הוא היה חמוד אבל הגורל מחכה לי, והעתיד אינו כל-כך אופטימי בקשר לשנינו, ואני מניחה שככול שזה יגמר מהר יותר, כך יהיה טוב יותר.
"את לא חייבת לעשות את זה, לא חשוב מה הבעיה, אנחנו נעבור את זה, שנינו ביחד." הדרך בה הוא מדגיש את המילה 'יחד', גורמת לליבי להחסיר פעימה, והדרך הנואשת בה עיניו נאחזות בעיניי גורמת לו להישבר.
"אתה לא מבין." אני אומרת, ומשפילה מבט, לא יכולה להסתכל לו בעיניים ולספר את השקרים שאני חייבת לספר.
"אז תסבירי לי!" הוא צועק ותופס בכתפיי. "ולמען אלוהים, תסתכלי לי בעיניים ." הוא מוסיף ומנער אותי מעט, אני לא יודעת שאפה מצאתי את הכוח, אבל הצלחתי ליישר את מבטי, אולי זה משום שידעתי שיש לנו קהל, ואולי זה משום שלא יכולתי לגרום לו עוד נזק, אולי פשוט הגיע הזמן לסיים את זה.
"מה אתה רוצה שאני אסביר?" אני שואלת, קולי קר כקרח, ולמרות שהמבט בעיניו כמעט גורם לי להפסיק, אני ממשיכה לדבר.
"אתה רוצה שאני אסביר לך למה אני לא אוהבת אותך?" אני שואלת וצועדת צעד אחד לעברו.
"אתה רוצה שאני אגיד לך שיש לי מישהו אחר?" אני ממשיכה, ואני יכולה להרגיש את האדרנלין בוורידי מתערבב עם הקסם שלי, ואני יודעת שאני עומדת לעשות משהו פזיז במיוחד.
"לא." הוא אומר וקולו כל-כך מריר, שאילו הייתי עצמי עכשיו, הייתי נשברת ופורצת בבכי, אך אני נמצאת הרבה יותר מידי עמוק בכל העניין הזה, ואני כבר לא בטוחה מי אני וממה אכפת לי."זה ממש לא מה שאני רוצה לשמוע." הוא אומר, ומביט אל תוך עיניי, יודע שיש יותר מזה משהו שאני לא רוצה לספר לו.
"אז אתה רוצה שאני אגיד לך שאני מכשפה ושהעולם כולו תלוי בגורלי?" אני פולטת לפני שהמוח שלי מספיק לעצור את הפה שלי מלהיפתח, הוא מביט אליי מבולבל לרגע, אך אז הוא מחייך אליי ואומר את מה שמעולם לא חשבתי שהוא יגיד לי. "תמיד ידעתי שאת לא כמו כולם." הבטתי בעיניו, וכל-כך שמחתי על כך שהוא מקבל אותי כמו שאני, אך בדיוק כפי שאמרתי לו לפני כן, כבר מאוחר מידי עבורנו.
"אני אוהבת אותך." לחשתי לו, בעודי מביטה עמוק אל תוך עיניו, ודואגת שהוא לא יזכור שאי-פעם התקיימתי בכלל.