אפוקליפסה: פרק חמישי

אני שונאת אותו, והוא אוהב את זה.
הגעתי למסקנה שהוא כמו קופידון הפוך, הוא נאחז בשנאה וכאב.
אני מודעת לכך שאני כנראה טועה, אבל הוא כל-כך נהנה מהשנאה שלי אליו, עד שאני לא יכולה לחשוב על שום הסבר אחר, טוב האמת שיש עוד אחד אבל הוא מטופש באותה המידה, לפי ההסבר הזה, הוא שד אישי שנשלח במיוחד עבורי מהגיהנום בשביל למרר את חיי, כפי שאתם רואים, שני ההסברים מטופשים ולא משרתים שום מטרה בלבד ללבות את שנאתי, ואת השיעמום.
העיר הזאת פשוט משעממת, שום דבר לא קורה פה, לעזאזל, שום דבר אפילו לא זז פה, הכל פה פשוט כל-ככך מת, אני לא יודעת איך אימי יכלה לגדול פה, אבל היא תמיד הצליחה למצוא את הצד החיובי, אז אני לא אתפלא אם היא הצליחה למצוא משהו טוב בחור חשוך האל הזה.
"אל תדברי כך על המקום הזה." קולו לוחש באוזני, ואני אפילו לא נרתעת למשמע קולו, אני כבר רגילה. לאחרונה, הנער התחיל להופיע בכל מקום, בכל שעה, ובכל מקום, וזה לא חשוב שניסיתי להתעלם ממנו, תמיד ידעתי שהוא שם, בוחן את תנועותיי ומעשיי.
"למה לא?" אני שואלת, קולי קר, ואני לא מביטה בו, אני מתעלמת ממנו, או לפחות מנסה, ותאמינו לי, זה קשה מאוד.
יש לו מין נוכחות כזו שדורשת שכל העיניים יהיו ממוקדות בו, ואם מביטים מספיק עמוק אל תוך עיניו, אתם עשויים לשכוח מי אתם ומה שמכם.
"בגלל שהעיר הזו, היא ההתחלה שלך," הוא אומר ומסובב אותי לעברו."העיר הזו, היא המקום בו הורייך נפגשו והתאהבו בה, זאת העיר שאחראית לכך שאת בכלל נושמת." הוא ממשיך ומביט אל תוך עיניי, ואני מתחילה לשכוח את מחשבותיי, כאילו דבר לא קיים בעולם הזה מלבדו, אך אני מספיקה לתפוס את עצמי שנייה לפני הנפילה שלי אל תוך השיכחון.
"והמקום הזה כנראה גם יהיה הסוף שלי." אני אומרת, וכאשר מבינה כמה טרגי זה נשמע, אני מוסיפה חיוך שובב, ומתרחקת ממנו לאט-לאט.
אני לא יכולה להסיר למה, אבל הוא גורם לי להרגיש כל-כך ילדותית ופזיזה, אך גם כל-כך מודעת לעצמי וחמורת סבר, אני פשוט לא בטוחה למה הוא גורם לי להרגיש כך, אבל רק בשביל להבהיר כמה דברים, זה לא חשוב מה הוא גורם לי להרגיש, משום שאני שונאת אותו, ושום דבר לא ישנה זאת, אפילו לא אישיותו המקסימה עד כדי בחילה.
"אני לא אומר שאת טועה," הוא החל לומר, ואני שתקתי, מסוקרנת לדעת כיצד הוא ימשיך זאת."אבל למה את בטוחה בזה כל-כך?" הוא נראה כמעט מבוהל לשאול את זה, כאילו הוא לא בטוח שהוא רוצה לדעת את התשובה לך, ואני צחקתי.
הבטתי אליו לשנייה, שוקלת אם לענות לו או לא, לאחר כדקה, חייכתי אליו וסימנתי לו להתקרב.
"את לא חייבת לענות לי את את לא רוצה, את יודעת את זה, נכון?" הוא שואל, קולו נשמע כמו קולו של אסיר המובל אל מותו והוא מבקש מחילה אחת אחרונה.
"אם לא הייתי רוצה לספר לך, לא הייתה מגלה זאת אפילו על גופתי המתה." אני אומרת וצוחקת, הוא מזכיר לי מישהו שהכרתי, לפני זמן רב כל-כך שזה היה יכול להיות חלום.
"אני בטוח בזה." הוא אומר, ולרגע, נראה שוב כמו אותו נער שאני מתעבת, בטוח בעצמו ומעצבן.
"אז אתה רוצה לשמוע, או לא?" אני שואלת, ומתיישבת על אחד השולחנות, גובהי אולי נורמטיבי לחלוטין, אך לידו, אני מרגישה כל-כך קטנה, שאפילו כאשר אני מתיישבת על השולחן אני בקושי מצליחה להביט ישירות על שפתיו.
"כן." הוא אומר ומתקרב אליו, ולפני שאני מסינה מה קורה, ירכיו נעוצות כטריז בין ירכיי.
"אורקול קטנה גילתה לי זאת." אני אומרת לו ותופסת בצווארו בשביל שלא יעזוב, עדיין יש לי כמה דברים להגיד לו.
"מה היא אמרה לך בדיוק?" הוא שואל, לא מתנגד לאחיזתי בו, עיניו נעוצות בעיניי, והוא בטוח שאני נכנעת שהכוח בכוחו, חבל רק שהוא לא מבין שעיניו כבר לא מפילות אותי כמיקודם, נכון, עדיין יש השפעה, אך לא חזקה כל-כך.
"היא אמרה לי כי בעיר שכוחת אל, אפגוש בנסיך בעל עיניים שונות," אני אומרת בחולמות וידיי על לחייו. "והיא הבטיחה לי כי הוא יהיה זה שיביא למותי."