אסטוריה הקסומה פרק 1.

"שהייתי קטנה אבי היה נוהג לספר לי סיפור על אי קטן ששמו אסטוריה זה היה אי יפהיפה, שופע, והכי חשוב קסום, תמיד חשבתי שזו אגדה, שאבי סתם סיפר לי סיפורים, עד שיום אחד, יום אחד הכל השתנה… וגם אני השתניתי".
אז תנו לי להציג את עצמי, אני אנבל זאתי ששם, עם השמלה הצהובה שיושבת ואוכלת, ממש שם, אתם רואים?
זה היה יום שבו אני ושתי החברות הכי טובות שלי יצאנו לפיקניק ליום הולדתי.
לאחת מהם זאתי עם הג'ינס והטופ, לה קוראים סופי.
ולשנייה זאתי עם השמלה הכחולה עם הכובע הלבן, קוראים יהל.
אנחנו החברות הכי טובות מאז גיל שנתיים, תמיד עשינו הכל ביחד, וסיפרנו הכל אחת לשנייה.
היינו בפיקניק לכבוד יום הולדתי ה – 15, יצאנו לשדה ליד הבית שלי.
סופי ויהל הכינו לי מסיבת הפתעה! נכון שהן החברות הכי טובות בעולם???
אז חגגנו לי יום הולדת היינו איזה שעתיים בחוץ, שיחקנו אמת או חובה (וסולם אהבה), שיחקנו תופסת, אכלנו, צחקנו ונהנינו.
ואז הגיעה הזמן לחזור הביתה אימא של יהל התקשרה לקרוא לה לחזור הבייתה, ומשם כל אחת חזרה לביתה.
אבא בא לעזור לי לקפל את המחצלת ולקחת את הכיסאות, "יש לנו הפתעה בשבילך בבית" אמר "מי זה אנחנו? אתה ואימא?" שאלתי אבי הנהן, והמשכנו בשתיקה.
כשחזרנו הביתה שאלתי את אבא מתי הוא יראה לי את ההפתעה הוא אמר שהוא יקרא לאימא ושאני אחכה בסלון.
חיכיתי בסלון דקה, שתי דקות, ואז אבא ואימא נכנסו עם מתנה עטופה בסרט ורוד, " זה בשבילך" אמרו והושיטו לי את המתנה פתחתי אותה ובפנים התגלה ספר יפהפייה עם גילופים בצורת פרחים, אלפים וחדי קרן, "מה זה?" שאלתי וניסיתי להראות נלהבת, "זה…" אמר אבא ונאנח, "את זוכרת שפעם הייתי מספר לך סיפורי מעשיות לפני השינה?" "כן…" עניתי "הסיפורים האלה, אמיתיים." לקח לי רגע לעכל את הכל אבל לא יכולתי שלא לצחוק "מה כל כך מצחיק?" שאל אבא עם הבעה רצינית מאוד "אתה משקר לי נכון? זו מין מתיחה?" "ממש לא!" אמרה אימא בתקיפות נרתעתי ואימא שמה לב לזה "סליחה חמודה לא התכוונתי להתעצבן זה פשוט, שגם אני קיבלתי את זה הגבתי ככה ופספסתי המון" הסתכלתי על שני הוריי, הם נראו רציניים, "טוב, כבונוס בא עם הספר גם צמיד" אמר אבא "והצמיד הוא הדלת לאסטוריה" הוא אמר, עדיין הייתי בשוק, איך יכול להיות שסיפורי הילדות שלי אמיתיים?, זה לא אפשרי, אבל יכול מאוד להיות שזה אמיתי, ההורים שלי לא ישקרו לי סתם כך. נכון?
"פשוט תענדי את הצמיד על כף ידך" אמרה אימי בזמן שאבי עונד לי את הצמיד, על הצמיד, בדיוק כמו על הספר היו מגולפים אלפים וחדי קרן ושובצו כמה אבני חן ופז.
"עכשיו" אמר אבא "עכשיו תפתחי את הספר" פתחתי את הספר, הוא היה ריק!
"ותעבירי את היד שלך מעל, אם תרגישי רטט תעצמי את עינייך כשהיד שלך עדיין מעל הספר, והאותיות ישודרו לך למוח" אמרה אימי "וכשזה יקרא תלחצי על תמונת האלפית שמגולפת על הצמיד ותגידי את זה בקול רם".
עשיתי את הפעולות שהורי ביקשו ממני כמו רובוט: פתחתי את הספר, שמתי את היד של מעל אחד הדפים, הרגשתי רטט ועצמתי עיניים, בהתחלה, לא הרגשתי כלום אבל לאחר כמה שניות, התחילו אותיות לקפוץ לראשי האותיות הרכיבו משפט אחד.
והוא:
"איפה שחד הקרן מסתתר, שם נמצא הבאר".