אנשי האש- פרק 2

קור ישב אל מול המדורה והניח לאש לספוג את הדאגה שלו. האש פרצה החוצה ממעגל האבנים ובהקה באור לבן. הוא כיבה אותה ברגלו בלי להניד עפעף. מה הפלא שהמדורה יצאה מגדרה. אחרי הכל גם קור עצמו יצא מגדרו מרוב דאגה. אלה יצאה למסע שלה מלפני חודש ועוד לא חזרה. הם היו אמורים לפגוש אותה כאן לפני יומיים. אם לא תגיע עד מחר בבוקר הם יצטרכו להמשיך בלעדיה, והוא ידע היטב שלא יהיה להם סיכוי. הם היו זקוקים למנהיג, ואלה הייתה המנהיגה שלהם. בלעדיה בני האנוש יתפסו אותם בקלות, ומלבד זאת, קור דאג מאוד לזו שראה בה אחותו הגדולה. אחיו הגדול הביולוגי מעולם לא אהב את ההשוואה הזאת. הוא הביט מזווית עינו ברואן, שהתאמן בחרבו כבר שעתיים רצוף ושיסף את העץ המסכן למיליוני פיסות. עורו הצהוב שהכיל את האש שלו זהר בחושך, אבל לא התקרב אפילו לזוהרו של קור. שני האחים מעולם לא הסתדרו בינהם. הסיבה העיקרית לכך הייתה כוחו של קור. השוני שלו. הסיבה שקיבל את שמו. קור הביט בעורו הלבן, שהכיל אש חזקה כל כך ודרשה ממנו ריסון תמידי. לבנה כל כך שנחשבה כמעט כחולה, כמו אש קרה. קור התנער מהרהוריו כששמע רחש מהעצים מאחוריו. אלה חזרה.

קור קם במהירות ממושבו כשגילה שהוא בוער. הוא מיהר להרגיע את עצמו, ובכך גם את האש שאחזה שאדמה. הוא ידע שעליו לשלוט בהתלהבותו, אבל הוא היה רחוק מלהצטיין בזה. הוא חיבק את אלה, שפרצה בצחוק משוחרר כשראתה את חבריה למסע.
"יש לי חבר חדש להציג לכם." היא אמרה בחיוך. "תכירו את בן."
היא נסוגה אחורה, וקור ראה נער, בוגר ממנו בהרבה, זוהר באדום. רואן ניגש בסקרנות ונטש סוף סוף את העץ המסכן.
"שרדת את ההר?" הוא שאל בהשתתפות. "אני מצטער שלא הצלחנו לעצור את זה. נשלחנו כדי לסלק את בני האדם מהאיזורים שלנו, אבל בינתיים אנחנו רחוקים מהניצחון."
הוא הציג את עצמו ואת קור בביטחון, מקרין תחושת ביטחון מנהיגות. קור גיחך כל פעם מחדש כשהביט מהצד במבנה הקבוצה. רואן נראה והתנהג כמנהיג לכל דבר, והיה ברור שהוא רוצה שהחדש ירגיש כך, אבל כשנתקבלה החלטה, כשהיה צריך מישהו לסמוך עליו, פתאום רואן היה נעלם לתוך האימונים שלו ומשאיר לאלה את כל העבודה. והיא הייתה מוצלחת ממנו בהרבה. החדש- בן העיף מבט קצר ברואן, ואז התמקד בו. קור מייד התבייש במראהו, כפי שקרה תמיד כשהכיר אנשים חדשים. אנשי האש היו אדומים, כתומים, צהובים, וצבעוניים מעורבים, אבל הוא היה הלבן היחיד. הכוח הטבעי שלו היה החזק מכולם, אבל גם ניתק אותו. אפילו אנשי האש עצמם נרתעו מהחום כשהיו לידו.
"אל תאמר כלום." הזהיר רואן את בן. "הוא רגיש בנוגע לכישרון שלו."
קור העניק לאחיו הגדול אגרוף ידידותי בכתף, והשאיר את עורו מעלה עשן. "לעולם אל תקשיב לרואן כשהוא מדבר בשמי." הוא הסביר. "הוא אידיוט."
בן הצליח להעלות חיוך על שפתיו. "אז אתה יכול להסביר לי למה אתה…"הוא נתקע בלי מילים.
"לבן?" המשיך אותו קור. "השבט שלנו התמקם הרבה מתחת לשאר- בלבה מתחת לקרקע. זו הייתה הסיבה ששרדנו. זו הסיבה שהראשון ביננו שנולד קרוב כל כך אל הגרעין, אל האש האמיתית של הארץ… טוב, הוא קיבל מתנה מהטבע. מתנה שמאפשרת לו לאיים על אחיו הגדול." הוא חייך חיוך מלא שיניים בוהקות. רואן חייך אליו חזרה, אבל החיוך שלו היה יותר בכיוון של: 'כשארים את הסכין שלי אתה תפסיק להתגרות'. אבל לא היה לו אכפת. הוא ידע היטב שאחיו אוהב אותו. בסופו של דבר אלה תפסה פיקוד. "בן הוא הניצול היחיד מהשבט שלו." היא הסבירה. "והוא כישרון טבעי. הוא הביס לבדו צבא שלם, ולא יצא עם יותר מחתך בברך."
קור הביט בבן בהפתעה מחודשת. הוא לא נראה כל כך חזק…
"הוא יצטרף אלינו לפשיטה מחר. אלא אם יש שינוי בתכנית?" איש לא אמר מילה. שניהם ידעו את הפרטים. העיר של בני האדם ששכנה לרגלי הר הגעש ההרוס הייתה תלויה בשיירות מבחוץ. למעשה, הסיבה היחידה שהעיר המשיכה להתקיים הייתה המחקר של בני האנוש על האש. היו שמועות שכמה ניצולים הוחזקו שם כחיות מעבדה. אבל אלו היו רק שמועות- תקווה קלושה שאולי תתגלה אם העיר תיכנע יום אחד. המשימה הייתה פשוטה- מארגנים מארב בכביש, תופסים את הרכב המשוריין. קור ממיס את הברזל, רואן מאיים על הנוסע השביר ביותר שהוא מוצא ומגלה מתי מגיעה השיירה הבאה, ואז הורגים את כולם, לוקחים את השלל ושורפים את השרידים. תכנית יעילה של חמש דקות בדיוק שדרשה אפס מאמץ. אלה הסבירה לבן את הפרטים, ורואן חזר להתאמן. קור מצא ענף עבה והתחיל לצייר בו שכבות של פיח. הוא צייר את המשפחה שלו ואת הבית, מקדיש את כולו לכל פרט. הוא לא הבין מתי בדיוק נרדם. זה פשוט קרה.

בבוקר הם התארגנו במהירות, ארזו הכל, והשאירו מאחוריהם קרחת יער רגילה לגמרי. כל סימן לאש נעלם לחלוטין. בן השתבץ בינהם כאילו היה שם נצח. הוא נראה עגמומי… קור תיאר לעצמו שמות כל מכריך והעיר היחידה שאתה רואה בה בית כנראה מעגממים אותך קלות. הם התמקמו לייד הכביש בדממה. אור השמש מלמעלה הסווה את האור שהפיץ אורם, וקור נהנה להיות חשוף לשמש. לאחר שעה קלה של המתנה, נראה רכב אפור באופק. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. השיירה. קור קפץ ממחבואו והתיך את הכביש. הוא השתמש בחום ועוות את צורת הכביש עד שהיה לגוש בולט ומוזר שלא מאפשר מעבר ברכב. כשהגיעה המכונית המשוריינת הוא תפס אותה בידיים חשופות ועיקם את מכסה המנוע. זכוכית החלון העבה התפוצצה מהחום, ואחד הנוסעים איבד הכרה. בזווית העין ראה קור את אלה מנפצת שמשה, ומאחוריה בן ורואן מצליבים חרבות בתיאום אל מול פניה של אישה שאחזה ברעד באקדח. הוא שלח אליה גוש אש שחרך את ידיה וגרם לה להפיל את הנשק. רואן שלח אליו מבט של 'תפסיק להפריע לי!' וקור חזר להתעסק במכונית שלו. בדיוק בזמן מסתבר. הירייה של הנהג פספסה אותו בסנטימטר. הוא תפס בקנה האקדח ועיקם אותו. האיש ייבב. קור העלה את ידיו באש חזקה אף יותר מן הרגיל. כחולה למרי, כמעט סגולה. הוא תפס בפניו של האיש, שצרח, ואז נדם. קור המשיך לשחק בשרית הרכב עד שהפך אותה לגוש לוהט וחסר צורה, כולל הגופות שבפנים, ואז גלגל אותה במורד העמק בעזרת של רואן ובן שסיימו כבר את המשימה שלהם. אלה הייתה בשלבי סיום ועדיין עסקה בעוות המכונית, משימה קשה בהרבה לאדם שהאש שלו נורמאלית. המשימה הייתה חשובה מאוד כיוון שהיה עליהם לוודא שלמכונית לא יהיה שימוש כשבני האדם ימצאו אותה. פעם הם היו לוקחים חלק מהמנוע, אבל כשבני האדם התחילו לייצר תחליפים במקום להיפטר מהמכונית, הם התחילו להרוס אותה מהיסוד. כשסיימו כעבור שתי דקות, הם יצאו במהירות לעבר היער, ממהרים להגיע לפני שיחשיך ויהיה קל לאתר אותם לפי האור.