אנשי האש- פרק 1

בן התעורר כשתקף אותו כאב גדול בברך. הוא התרומם לישיבה מהאדמה הקשה, תוהה למה לא התעורר על המיטה שלו, כשנזכר באירועי היום הקודם. הוא ישב כך נשען על הקיר למשך עשר דקות, ואז הכריח את עצמו לקום. הוא התרחץ במעיין הלבה הקרוב, התלבש במהירות, וניגש למטלה הבלתי אפשרית של ניקוי החרב. לדם אנוש יש נטייה מגעילה להדבק לכל סוג של להבה מוצקה, ולא משנה כמה איכותית הייתה חרב האודם שלו, הגוון הכהה יותר של הדם יישאר עליה עד שתצוחצח בקפידה מכל הכיוונים. לרוע המזל, בן שנא לצחצח את החרב, והוא היה לבד. הוא השליך אותה הצידה והתגנב בשקט מוחלט אל קצה המנהרה, כדי לבדוק אם בני האנוש הלכו.

אם אדם שאינו מכיר את טבעם של אנשי האש היה רואה את שדה הקרב, הוא היה חושב שמישהו הטיל שם פצצה. בין כל הגופות נוצר נתיב ברור של פיח, השדה השלם שמחוץ להר הגעש נחרך, וכל האזור היה נטול עשב לחלוטין. לאחר שהיה רואה דברים כאלה, לפעמים באמת הייתה לבן הרגשה שהוא מפלצת. במבט מדוקדק יותר, היה ניתן להבחין בחורים רבים באדמה ובקיר ההר: כדורי האקדח שהיו הורגים אותו אילו היו מהירים יותר בחלקיק שנייה. בן הודה לאל על איטיותם של בני האדם. הוא הביט בשמיים הכחולים והנקיים מענן, והתקשה להאמין שאלו אותם שמיים מאתמול. לא נראו שום סימנים לקרב על השמיים. הם היו נצחיים תמיד, הולכים לפי הלוח שלהם. השמיים לא הקדירו את עצמם לזכר המתים ולא סערו בשעת מלחמה. בן הצטער שזה לא לילה. הוא רצה לראות שוב את הכוכבים.

כשחזר למערה הוא נאנח והשתופף לצחצח את החרב. בעת עבד על הלהב האדום לא הצליח להוציא מראשו את הפנים של בני האדם. הם שנאו אותו כל כך. הם הרגו תושבים של עיר שלמה, והשאירו מאחור ניצול אחד בן שבע להתמודד עם החורבות. הוא זכר את היום שבוא התגנב החוצה מהר הגעש, כדי לראות את הכוכבים. הלילה המאושר האחרון בחייו. כשחזר, גופות כבויות והר מפוצץ היו כל מה שנשאר. 'פצצה גרעינית'. ככה בני האנוש קראו למתקן ההרס שלהם. האש של בני האדם הייתה חסרת שליטה ולא מרוסנת. ההדף לבדו פוצץ את כל ההר. העשן חנק את האנשים. איזו מן אש מפיצה עשן? זה כל כך מרושע לאפשר לה להרעיל את האוויר. אבל בני האדם לא יודעים איך ליצור אש בלי עשן. האש שלהם הרגה את האש שלו. את המשפחה שלו, ולמעשה את כל מה שהיה לו. זה היה כמעט מצחיק שהם קראו לו שטן אחרי שתקף אותם. שהרוצחים החליטו שהוא שליח המוות והגהנום אחרי מה שעשו. כשזה לא היה מצחיק, זה היה עצוב, אז בן החליט שזה מצחיק. היה לו יותר מדי עצב והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לחוות עוד ממנו.

בן יצא מהמנהרה לבסוף, תרמיל על גבו וחרב למתניו. הוא ידע שלא יוכל להישאר שם, לא אחרי שבני האנוש יגלו את הטבח של הלילה הקודם. בצפון היו מושבות העמוקים, האגמים העצומים שלא היה בהם דבר מלבד מוות. מוות ואנשים כחולים עם סנפירים. בדרום ובמערב שכנו שתי ערים מרכזיות של בני אדם. בן יצא אל המזרח, לא משאיר עקבות אחריו בעזרת כשרונו להרגיע את רגשותיו, ולפיכך גם את האש שלו. הוא לבש גלימה שחורה ועמידה לאש, כך שמרחוק לא ניתן היה לזהות אותו. אבל הוא ידע שבני האנוש לא יוטעו לזמן רב. היו להם לוויינים, חיישני חום, ודברים שהוא לא ידע אפילו מה השם שלהם, ובקרוב ימצאו אותו. בינתיים, הוא פשוט הלך. אחרי שהלך בערך שעתיים, הוא שמע את הסירנות, והתחיל לרוץ. זה היה מאוחר מדי. הרשת נפלה כל כך מהר ובן לא הספיק להתקדם אפילו שלושה צעדים. ניידת משטרה הגיחה מהכיוון שממנו בא, וממנה יצא איש חסון, בן ארבעים בערך אבל שיערו כבר אפור. הוא לבש מדי צבע, כמו רוב האנשים שיצא לבן לראות בחייו. "סוף סוף תפסנו אותך." אמר האיש בחיוך. "הניצול האחרון." הוא הרצין. "הרגת אנשים רבים מדי בחייך." הוא אמר.
ואני לא מתחרט על אף אחד מהם." ענה בן. הוא לא עמד למות כפחדן.
האיש שלף את האקדח, וכיוון.
לא תוכלו לתאר לכם עד כמה בן היה מופתע כשדווקא באיש נוצר חור כרגע לאחר מכן. האקדח נפל מידו, ובן הצליח לראות שלושה חודים מבצבצים מחזו. הגופה נפלה, ונערה בגילו בערך נגלתה מאחוריו. היא שלפה את הקלשון ממנו, וניערה את שיער האש שלה אחורה.
"קוראים לי אלה." היא אמרה. "נחמד לפגוש עוד מישהו מאנשי האש אחרי כל כך הרבה זמן."