אנשים מיוחדים פרק18

אני נמצאת מחוץ לכנסיה ישנה, חלונות מזכוכית צבעונית וציורים יפיפיים, הצמחיה מסביב ניראת כאילו לא טיפלו בה שנים והכל היה מוזנח כבר שנים.
אני נכנסת פנימה והדלת נסגרת אחרי, אני מסתובבת כשאני שומעת את טריקת הדלת ואז מסתובבת חזרה לכיוון הכנסיה אבל מישהו עומד מולי, ״מה אתה עושה פה?!״, ריק עומד מולי עם חיוך שאני כבר לא מכירה כחיוך שלו, פעם היה לא חיוך כל כך יפה, כל פעם שהיה חושף את שיניו הלבנות הכל סביבו כאילו היה זוהר מרוב שהחיוך הזה היה כל כך יפה, אבל עכשיו אני מרגישה צמרמורת כשאני מביטה בו, החיוך שלו ניראה כל כך לא אמיתי והרוע שנימצא בעינו גורם לי לרצות לברוח לכל מקום שהוא רק לא נמצא בו, ״אני צריך לפגוש אותך, תבואי לכאן כשתתעוררי, יש משהו חשוב שאני צריך לדבר איתך עליו״, אני מביטה מסביב בכנסיה היפה שאני נמצאת בה, הספסלים מעץ היראים ישנים כל כך והכל מאובק ורואים שלא היו בה שנים, אבל היופי שיש בה נישמר, יש משהו בכנסיות שתמיד ניראה יפיפה וטהור, ״ למה ניראה לך שאני אפגש איתך?״, אמרתי בשיא הזילזול שהצלחתי להוציא מעצמי, הוא באמת חושב שאחרי כל מה שעברתי בגללו ואחרי שהוא חוזר פתאום לחיי אחרי שחשבתי שהוא מת אני אפגש איתו סתם ככה כי הוא ביקש, ממש לא אדוני לא ניראה לי, למרות שאני רוצה הסברים, אני מתה להבין איך הוא חיי, ואם הוא חיי למה הוא לא חזר אלי אף פעם, ומה גרם לו להשתנות ככה, או מאיפה הכוחות האלו שאני בטוחה שלא היו לו לפני, כל כך הרבה שאלות שאני רוצה לשאול אותו אבל זה לא באגו שלי להפגש איתו פשוט כי החליט.
״את תפגשי איתי, כי את רוצה את האמת על הכל, עלי וגם עלייך״, האמת עלי?, איזה עוד אמת יש עלי שעוד לא גיליתי, חתיכת מנייק הוא יודע מה להגיד כדי לסקרן אותי, לא עניתי אבל הוא הבין והסתובב, הסתובבתי לכיוון הדלת לצאת מהכנסייה, איפה אני?, יש לי משהו כבד על הבטן, אני מביטה על הבטן שלי ורואה זרוע גדולה מחבקת אותי, אני מסתובבת ורואה את אדם ישן, הפנים שלו כל כך רגועות, איזה יפה הוא, השער שלו כל כך שחור והריסים שלו ערוכות כל כל ויפות, הזיפים שלו מסרטתים את הלסת היפה שלו שנראית כל כך מפוסלת ומוצקה, הוא מושלם, הגב שלו חשוף, הוא ישן על הבטן, איזה גב יפה, רובי מספיק עם המחשבות האלו מה עובר עלייך?!, אני חייבת אלוף מפה, אני לא מאמינה שישנתי איתו באותה מיטה, אני מזיזה בעדינות את היד שלו ממני כדי לא להעיר אותו ומניחה אותה ליד גופו, אני מורידה מעצמי את השמיכה ונזכרת שאני לבושה בחולצה שלו ובלי כלום מתחת ואני מרגישה איך הסומק עולה לי לפנים, אני מניחה בשקט רגל אחת על הרצפה וברגע שאני מניחה את את השנייה משהו מושך אותי בחוזקה בחזרה למיטה, אדם משכיב אותי כל גבי ועולה מעלי והידיים שלו משני צידי ראשי, ״ לאן את חושבת שאת הולכת?״, הוא עדיין ישנוני לגמרי אני רואה את זה בעיניים שלו אבל החיוך שלו פשוט ממיס, זה היה חיוך עדין כל כך ועייף אבל משועשע באותו זמן, ״אדם תן לי ללכת יש לי חיים מחוץ לחדר הזה״, אין לי זמן למשחקים אני חייבת להגיע לכנסיה הזאת ולפגוש את ריק, ״כרגע אין לך כלום נסיכה, החלטתי שאת שלי לכל היום״, הוא אומר בחיוך משועשע ואני פותחת את עיניי בשוק, מה-ניראה-לו!!!, ״אתה החלטתה?״, אני אומרת עוד באיפוק אולי הוא יחליט להגיד משהו אחר, ״כן אני החלטתי, עוד לא ברור לך מאתמול?, את שלי״, הוא אמר את זה שוב, מה שהוא חזר עליו שוב ושוב אתמול בלילה, הזיכרון של כל מה שקרה אתמול עולה לי חזרה ואני מרגישה שאני אדומה כמו עגבניה, אני מרימה את ידי לשפתיים שלי מנסה להסתיר את פני, מסתכלת על כל דבר שהוא לא פניו, אבל פתאום אני מרגמה את ידו מלטפת את פני ואני נפגשת עם עיניו, הם חומות כל כך, איזה עומק יש בהן, הוא מתכופף לפני מתקרב לשפיים שלי עם שלו מרפרף מעליהן בעדינות, מה הוא עושה לי, אני רוצה שהוא יטרוף אותי, הוא מתגרה בי מחכה שאני יזום את הנשיקה, הוא לא ינצח!, אני מזיזה אותו ממני וקמה מהמיטה, נעמדת ליד הקיר שהכי קרוב, הוא מתחיל לצחוק, איזה צחוק מהמם יש לו אני מרגישה חמימות שאני שומעת אותו צוחק, אבל הוא לא מנצח פה לא ולא, ״את רוצה לשחק רובי?, אני מתכוון למה שאני אומר, את שלי ורק שלי, ואני מעוד רציני״, הוא קם מהמיטה והשמיכה נופלת ממנו חושפת את זה שהוא בבוקסר בלבד ואני מסתכלת על כולו, הקוביות המדהימות שיש לו על הבטן, איזה גוף למה אתה חייב להראות כל כך טובבב?!, הוא נצמד אלי ומוחץ אותי לקיר וידיו מכל צדי גופי, חיוך שובב עולה על פניו, אני צריכה לפחד מהחיוך הזה?…,הוא מסתכל על הצבר שלי ומחייך, ״ סימנתי אותך טוב אתמול, אבל את מחלימה מהר אז צריך לסמן אותך שוב״, הוא מצמיד את שפתיו לצבר שלי ומוצץ את עורי, אני מנסה לדחוף אותו ממני אבל התחושה שהוא מעביר בי עושה אותי חלשה, ידו יורדת לערך שלי ומלטפת אותה בעדינות, אני מרגישה רותחת מכל נגיע שלו בי וזה מטריף אותי, הוא מרים את ראשו מסתכל על שפתי, ״ הם תמיד נפוחות ככה כשאת מתעוררת?, או שזה פשוט מאתמול בגללי?״, אני מקמטת את הגבות שלי ומסמיקה אבל לפני שאני מספיקה לענות לו הוא מרפסת את שפתיו על שלי באגרסיביות, שוב בולעה אותי נושך את השפה התחתונה שלי כדי שאני אפתח את פי לתת לו גישה פנימה, אני לא יכולה יותר הבטן שלי מתהפכת אני נשאפת מבפנים, הלשון שלו מתחברת עם שלי לא מפסיקה לגעת בכל עזור בפה שלי לא מסכימה לצאת, הוא תופס את הירחיים שלי ומרים אותי ואני מלפפת את רגלי סביבו, הוא לא מנתק את הנשיקה אפילו לרגע ומשכיב אותי חזרה על המיטה, הידיים לו מתחת לחולצה שהביא לי מלטפות את הבטן שלי, פאק אני רק בתחתונים וחזיה מתחת לחולצה הזאת, הוא יורד לקו הלסת שלי ואז לצבר, הוא כל כך צמוד עלי שוכב עלי ואני מרגישה את החבילה שלו מתקשה מעלי, הוא רוצה אותי את זה אני מבינה, אני עוצרת אותו מרימה את מבטו לעיני, הן כל כך מסוממות, אני לא רוצה לחשוב איך אני ניראת כי וואו אני באמת עוד שנייה נותנת לו לקרוע את הבגדים שלי מעלי ושיעשה בי כרצונו אבל מספיק, אני לא עוד אחת הבנות שהוא מביא לפה כל פעם, ״ אדם …״ אני מתנשפת מוציאה את השם שלו כמעט כגניחה לא מצליחה להרגיע את דפיקות הלב שלי, המבט שלו נהיה יותר רעב, ״די זה מספיק… אני לא… אני בתולה״, אני פשוט אומרת את זה, ממש לא אכפת לי מה הוא חושב, חוץ מזה אנחנו לא זוג אני לא חייבת לו הסברים, אין לו זכות בכלל לגעת בי מההתחלה, הוא מביט בי קצת מופתע אבל אז ההפתע מתחלפת בחיוך מרוצה, הוא מתקרב לאוזן שלי,״ זה אומר שאת תיהיי רק שלי, אף אחד בחיים לא נגע או יגע בך כמו שאני אגע״, הוא אמר את זה בלחישה מגרה והקול המחוספס שלו גרם לי לרעוד, הוא מחזיר את המבט שלו לעיני מרוצה מעוד מדבריו, ״למה ניראה לך שאני רוצה שאתה תיהיה זה שיגע בי?״, הוא חצוף, לומר לי דברים כאלה ולחשוב שאני שייכת לו, ״את תרצי חיים שלי, את שלי ורק שלי אני לא מתחלק בדברים ששלי, ואני לא אוהב כשנוגעים במה ששלי״, הוא נותן לי נשיקה עדינה על השפתיים וקם ממני הולך לכיוון דלת שנמצאת כאן בחדר שינה שלו, אני שוכבת על גבי במיטה של אדם אחרי שהוא סימן את כל הגוף שלי ונשק אותי וגרם לי לרצות אותו כל כך שכמעט ונתתי לו, מה עובר עלי!?, אני קמה מהמיטה ואדם בדיוק פותח את הדלת שעבר בה, זה מקלחת ושרותים?!, ״אם יש לך מקלחת ושרותים פה בחדר למה אתה תמיד רב איתי על המקלחת במסדרון?!״, הוא פשוט מחייך חיוך שובב ומסדר את השער הפרוע שלו באצבעות שלו, ״ כי אני אוהב לראות אותך על הבוקר כשאת רק קמה, את ממש יפה ככה״, חיוך גדול נמרח על שפתיו, אני מסמיקה שוב ומרימה את ידי לשפתי מסתירה אותן, ״אני חייבת ללכת״, אני אומרת במרץ ויוצאת מהר מהחדר שלו ממהרת לכיוון החדר שלי, אני סוגרת את הדלת אחרי אבל הלב שלי לא מפסיק לדפוק, מה עובר עלי?!, למה הוא משפיע עלי בצורה כזאת?!, אני מנערת את הראש ונותנת לי סטירות קלות על הלחיים שלי, קמה לארון ומוציאה ממנו גינס בויפרנד עם קרעים שרופף עלי וגופייה לבנה שחושפת ממש בקטנה את הבטן וסניקרס לבנות, אני מחליטה לא להסתרק ומשאירה את השער הארוך שלי פשוט נח על גבי עם גלים טבעיים, אני מביטה במראה ושמה לב לסימנים שהוא השאיר עלי, הצבר שלי מלא בסימנים מהשפתיים שלו, אבל הם נעלמים מהר… כניראה יכולת ריפוי שיש לי כי הם כבר כמעט נעלמו, אני מוסיפה קצת מסקרה לריסים שלי כדי להאריך אותם עוד קצת, אני פותחת את הדלת בשקט מקווה שאני לא אפגוש את אדם ויוצאת ממנה על קצות האצבעות, אחרי שאני מצחצחת שניים אני יורדת למטע כדי לחטוף משהו מהמקרר ולצאת לכנסייה מהחלום שלי כדי לפגוש את ריק, ״בוקר טוב רובי, איך היה?״, נוי יושבת בחדר האוכל, תשחקי אותה קול, ״ על מה את מדברת?״, היא צוחקת וקמה לעמוד לידי, מזיזה את שערי וחושפת סימן אחד שאדם עשה שעוד לא נעלם, פאק, ״לא קרה כלום״, היא מסתכלת עלי מבולבלת, ״איך לא ?״, נו מה היא רצינית?!, היא רוצה שאח שלה יזיין אותי או מה ?!, ״ פשוט לא, למה שיקרה אנחנו לא זוג״, היא מביאה בי במבט סקרן ושואלת אותי במבט שלה, מה יש בה שגורם לי לבטוח בה, ״אני בתולה אוקי״, אני אומרת וניצוץ עולה לעיניה וגם חיוך על הדרך, ״אבל זה לא קשור זה לא כאילו אנחנו זוג ואני אוהבת אותו או משהו שאני בכלל אשכב איתו גם אם לא הייתי בתולה!״, אני ישר מתגוננת, למה כולם חושבים שזה בסדר שאדם פשוט מחליט שאני שלו,עצבנית אני לוקחת פרוסה עם גבינה לבנה שמה בפה ומתקדמת ליציאה של האחוזה, לא ברור לי למה אבל אני כאילו יודעת את הדרך לכנסייה הזאת, אני פשוט הולכת בלי שאני אדע באמת לאן אבל הרגליים שלי מוליכות אותי עד שאני מגיע לאותו עזור לא מתופח מול כנסייה ישנה ויפיפייה, יש לי הרגשה רעה בקשר לזה אבל אני סקרנית מדי לשמוע מה שיש לו לומר לי, אני עולה את המדרגות ונכנסת פנימה, הדלת מתארת מאחורי ואני מסתובבת לכיוון הכנסיה וריק עומד מולי, ממש קרוב מולי, הוא הרבה יותר גבוה ממני מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, אז עוד כשהוא אהב אותי ואני אותו, טוב גדלנו מאז, ידו מלטפת את הלחי שלי והוא מביט לתוך עיני, העיניים שפעם שידרו כל כל הרבה חום ואהבה והיה בהם ניצוץ של סקרנות ואושר הפכו לקרות וחסרות כל רגש, מה קרה לו אני מתה לדעת, ״מרחב אישי בבקשה, אני באתי לדבר איתך כי עניינת איתי אבל זה לא אומר שאתה יכול להתקרב או לגעת בי!״, אין שום סיבה בעולם שהוא יגע בי, הוא נטש אותי גרם לי לחשוב שהוא מת, הוא שבר לי את הלב, הוא גיחך גיחוך קר וזז צעד לאחור מביט בי בלי שום רגש או הבעה, רק החצי חיוך הזה שהוא עושה שגורם לו להראות מפחיד, ״דבר!״, אני מצווה עליו, והוא מגחך כתשובה ומראה לי לשבת, אני מתיישבת מחכה שיתחיל לדבר.