אנשים מיוחדים פרק 7: העבר

לא הייתי רצינית באמת לגבי משהו איי פעם בחיים שלי, בכל 17 שנות חיי הכל היה בדיחה מבחינתי משהו ציני לא רציני וחסר חשיבות, האמנתי שאם לא יהיה לי אכפת משום דבר ומאף אחד אני לא אוכל להיפגע, אבל לא משנה כמה חומות בניתי סביבי לא ברור לי למה תמיד משהו הצליח לחדור פנימה, כשהייתי בת 15 ב-1 לדצמבר היה היום שבוא החלטתי סופית לחסום את הלב שלי לתמיד והסיבה לקח מתחילה האמת כמה שנים קודם, כשהייתי בת 10 חייתי עם משפחה אומנת יחד עם עוד שניי ילדים, אמנדה הייתה בת 6, ילדה מתוקה ושקטה שלא דיברה הרבה היא הייתה תמיד צמודה עלי היה לה שער בלונדיני ומקורזל ועיניים כחולות גדולות, והיה ריק, הוא היה גדול ממני בשנתיים, הוא היה פשוט הילד המושלם,שער בהיר גולש ויפייפה וזוג עיניים חומות ויפות, למרות שהיה רק בן 12 הוא ניראה ממש בוגר לגילו, היה לו הלב הכי רחב שיכול להיות, תמיד היה מגיע כשמישהו היה זקוק לעזרה והוא תמיד הגן עלי לא משנה מה הייתה "הסכנה", למרות שחיינו במשפחה אומנת לא ממש התייחסו עלינו אז היינו מעיין משפחה קטנה משל עצמנו, אני אמנדה וריק ושפחה קטנה ומאושרת, אני וריק תמיד היינו עושים שטויות יחד וכשאני אומרת שטויות אני מתכוונת שטויות, היינו מתגנבים מחוץ לבית ומשעירים את אמנדה "שתכפה" עלינו, היינו מתגנבים לחנויות צעצועים ופשוט עושים הצגה אחד מאיתנו היה משיח את דעתם של המוכרים והשני היה מפלח כמה שיותר דברים, והאמת שהיינו נהנים מזה, והפנים של אמנדה כשהיינו חוזרים עם בובה חדשה או משחק חדש בשבילה היו שווים את הכל אבל משהו כיפי ותמים הפך מהר מאוד למשהו שהיינו נחוצים לו, בערך שנה לאחר שאומצנו המשפחה האומנת שלנו החליטה שלא ממש מתאים לה לטפל בנו, אז התחלנו לגנוב בשביל לשרוד, אוכל, בגדים, ספרים, כל דבר שפשוט היינו זקוקים לו ועדיין הצלחנו למצוא את הכיף והטוב שבכל זה, לא ממש היה לנו אכפת כי היינו ביחד, ואז הנורא מכל קרה, יום אחד אמנדה החליטה שהיא רוצה לצאת לבד לגנוב כי רצתה להוכיח שהיא גדולה מספיק אבל היא גנבה מהאנשים הלא נכונים והסיפור לא נגמר טוב, לבסוף אני וריק נשארנו לבד עם לב שבור ובלי אף אחד חוץ מאחד את השנייה, וככה התחילה האהבה הראשונה שלי עד אותה שנה עדיין החשבתי את ריק כמו אח גדול עד שמלאו לי 12, ואותו יום בתור מתנת יום הולדת ריק החליט להביא לי בתור מתה את הנשיקה הראשונה שלי והאהבה הראשונה שקיבלתי בכל חיי, ריק אהב אותי מהרגע הראשון שהכרנו ומאותו יום הוא לא השאיר אותי יותר רגע לבד, כשמלאו לו 16 הוא מצא עבודה קטנה במוסך קטן של חברים שלו והחלטנו לברוח יחד מהמשפחה האומנת, השנה הזאת שהיינו יחד לבד הייתה השנה הכי טובה שהייתה לי, היינו חופשיים הוא היה מתקן מכוניות במוסך ואני המצאתי צ'יפ קטן שהיה מקלקל אותן שוב לאחר חצי שנה ואפילו פחות כדי שיחזרו שוב לתיקון, הייתי גאונת המחשבים שלו ככה הוא היה קורא לי, הייתי מאושרת אבל כרגיל שוב קרה משהו שהרס את הכל, המשטרה עלה על הצ'יפ שלי, מסתבר שהוא לא היה חוקי כל כך, רציתי להסגיר את עצמי כדי להציל את ריק אבל הוא לא הסכים ונעל אותי בתוך ארון ברגע שהמשטרה פרצו למוסך, לא ברור לי עד היום למה אבל הם היו בטוחים שאנחנו עשינו יותר מסתם להתקין כמה צ'יפים במכוניות וכשריק זז לכיוון אחת המכוניות השוטרים פתחו באש, הם הוציאו את הגופה של ריק מחוץ למוסך בלי שאמרתי לו שלום, הייתי נעולה בארון במוסך שבורת לב ושוב לבד בעולם, הרבה דברים שקרו לי בחיים האלו לא היו מוסברים, לפעמים זה היה ניראה כאילו מישהו תכנן שזה בדיוק מה שיקרה אבל לא היה לי באמת אכפת, לא הייתה לי יותר סיבה לתת משמאות לדברים או להרגיש משהו פשוט המשכתי בחיי, אבל היום אני לא מוכנה יותר לא להתייחס לדברים, אני לא מוכנה יותר להתעלם ממש שקורה סביבי כי משהו מוזר באמת קורה לא רק סביבי אבל גם בתוכי משהו בי לא בסדר יותר, וסוף סוף לאחר שנתיים קשות אני מוכנה לתת לדברים משמעות שוב פעם אני מוכנה לתת לעולם הזדמנות שנייה.
"נוי, אני רוצה הסבר עכשיו לכל מה שקורה כאן, תספרי לי".