אנשים מיוחדים – פרק 4: יעוד

כל יצור בעולם נולד בגלל סיבה יעוד או מטרה שהוא נועד לבצע, לכל אחד מאיתנו יש את הסיבה לקיומנו, אנחנו קיימים כי אנחנו צריכים להשלים משימה, לא תמיד ברור לנו מהיא או מתי עלינו לבצע אותה אבל ידוע לנו שאנחנו קיימים בשבילה.
רוח נעימה מלטפת את פני וקול ציפורים מצייצות מעיר אותי, "איפה אני?" אני מסתכלת סביבי מעורפלת ומבולבלת ונזכרת במה שקרה אתמול, הגעתי לאחוזה גדולה ומפוערת ופגשתי את הבחור מהתמונה של מליסה, אני קמה מהמיטה לבושה בחולצה גדולה שמחסה אותי עד הברכיים וכתף חבושה, אני יוצאת על המסדרון מחוץ לחדר ומתחילה ללכת בו, הוא ארוך ועל כל הקירות יש ציורים מתקופות שונות, אני מביטה אני מביטה בציור של שדה ירוק בזמן האביב, ובאמצע השדה אומד עץ דובדבן ענק בשי פריחתו, "מי את?!, ולמה את לובשת את החולצה שלי?!" אומר קול שבה מאחורי זה לא הקול של גיא, הוא קול עמוק יותר ופחות עדין משלו, אני מסתובבת ורואה בחור בסביבות גיל ה-20 אומד מולי, הוא יפה עם לסת מעוצבת, עיניים חומות כהות שבולעות אותך במבט אחד, ושער שחור גלי שמכסה את אוזניו, הוא לובש חולצת טי שחורה שמבליטה את הגוף המחוטב שלו, הוא מביט עלי בזילזול וחוזר על השאלה "מי את?!, ולמה את לובשת את החולצה שלי?!" הוא מביט בי שוב ופתאום ההבאה שלו משתנה למשהו רך יותר "מליסה?" הוא אומר "לא אני לא מליסה, ודי נמאס לי שכולם חושבים ככה!" ההבאה שלו משתנה בחזרה לאותה הבאה שהייתה לו בהתחלה ואומר שוב בזילזול "אוקי לא מליסה מיאת?" הצורה שבא דיבר וההבאה שנתן לי או מוצאות חן בעיניי ואני רק מזעיפה פני, אני אומדת לענות לו אבל פתאום נוי מציצה מהפינה של המסדרון ואומרת "היא הבת של מליסה אדם, תתנהג יפה" הוא מביט בה בחוסר כוח ואומר "הבת של מליסה?" הוא מעיף עלי מבד בוחן וחוזר לומר לנוי "למה היא לובשת את החולצה שלי?!" נוי מצחקקת, "הבגדים שלה היו מוחתמים בדם, זה היה קצת בעייתי, וחשבתי שיהיה מצחיק אם היא תלבש את החולצה שלך", הוא שואף אוויר באפיסת כוחות, "יופי נוי את מאוד מצחיקה, את חייבת לי חולצה חדשה", הם מדברים עלי בזמן שאני אומדת ממש לידם וזה מעצבן אותי, "אתם יודעים יש לי שם!" אני מעירה להם "קוראים לי רובי, ותאמין או לא היה ממש לא נעים לפגוש אותך!" נוי מתפרצת בצחוק ניגשת עלי ותופחת על הכתף שלי "היא מאוד שונה מאמא שלה נכון אדם?" המבט של נוי לבחור היה מבט מתחכם כאילו היא מקניטה אותו, הבחור הביט לעברי בבוז ופשוט הסתובב והלך, "אני מקווה שאח שלי לא עשה לך בעיות רובי, הוא ככה רוב הזמן" היא אמרה בצחקוק, "אח שלך?!" שאלתי בשוק, "כן, אדם הוא האח הגדול שלי", היא אמרה בחיוך ומשחה אותי לעבר החדר "אוקי הבאתי לך בגדים נקיים ללבוש, זה היה כיף לבחור אותם, הרבה זמן לא היה לי סיבה לקנות לאוד מישהי בגדים" הבטתי בה ושאלתי "רגע את קנית לי בגדים חדשים?!" היא שוב חייכה עלי "כן, מלתחה שלמה" נדהמתי מכמות השקיות שהיו בתוך החדר שהכניסה אותי עליו, "למה קנית את כל זה, הייתי בסדר גמור עם פשוט היית מכבסת את הבגדים הקודמים שלי", "זה בסדר, אל תדאגי לכלום ופשוט תתלבשי" היא החלה להוריד ממני את הבגדים והתחבושת שחבשה לי, פצע הירי שהיה לי נעלם, התלבשתי ויצאנו מהחדר וירדנו לסלון, אח של נוי וגיא כבר היו שם ודיברו, כשראו שנכנסנו הם השתתקו וניראה היה שאח של נוי היה לא מרוצה מהשיחה שלהם, "בסדר רובי ספרי מה קרה לך, ולמה את פה" סיפרתי להם כל מה שקרה לי אתמול, על זאק, המעטפה עם התמונה והחיילים, "אני עדיין לא כל כך בטוח למה מליסה שלחה אותך דווקא לפה, אין לך עוד קרובי משפחה כל שהם שהיו יכולים לעזור?" היססתי אם להגיד משהו, פחדתי מהתגובה שלו למה שיש לי להגיד לו, "אני לא הכרתי את מליסה, גדלתי בבתי יתומים ומשפחות אומנות", "אבל מה בנוגע לאבא שלך ולמשפחה שלו?" שאל גיא, "אממ… הוא לא ממש יודעה…" אמרתי בהיסוס "אבל את יודעת מי הוא?" הוא שאל, בכל מבט שלו עלי הרגשתי שהלב שלי יפסיק לפעול, אני מפחדת מהתגובה שלו, "זה בגלל שהיא יודעת מי הוא היא נמצאת כאן" אמרה פתאום נוי עם חיוך מתחכם על פניה כשהיא מתקדמת על גיא, "על מה את מדברת?!" רטן אדם, "אח יקר, זה כל כך ברור אתה לא רואה את השער החום בהיר המקסים שלה, חוץ מזה בשנייה שנכנסה בדלת זיהיתי את הרח שלה, הדם שלה מריח בדיוק כמו שלך גיא, היא הבת שלך ושל מליסה", גיא הביט בי מופתע ומבולבל "זה לא יכול להיות!, נוי את הרי יודעת שזה לא אפשרי, למה את אומרת דבר שכזה?!" אני לא מבינה כלום מהשיחה הזאת מדוע זה לא אפשרי, ואיך היא יודעת שיש לי את אותו הריח כמו לגיא אני מבולבלת יותר ממה שהייתי מלפני רגע, "אבל גיא תזכור מי מליסה הייתה או יותר נכון מה היא הייתה, איתם הכל אפשרי", על מה הם מדברים, מה זאת אומרת "איתם", על מה הם בדברים, אדם נאמד מאחורי והרים את קצבות השער שלי והריח אותם, זזתי אחורה בבהלה, "נוי צודקת, היא מריחה כמוך", גיא התקרב עלי הרים את ידי זה היה ניראה כאילו הוא אומד לנשק אותה אבל הוא פשוט החזיק אותה קרוב לפניו והריח אותה ואז פתאום הרים את ראשו במהירות והביט בי במבט מופתע ובאותו זמן מאושר, "אוקי כולם יכולים להפסיק להריח ולהסתכל עלי מוזר ולהסביר לי על מה אתם מדברים?!", נוי ניגשה עלי, ליטפה את פני בעדינות ואמרה עם חיוך עדין על פניה "מסתבר שאת מיוחדת כמו אמא שלך, ויש לך יעוד גדול לפנייך".