אנשים מיוחדים פרק שני – מוות

בילדות הייתי חושבת הרבה על המוות, הייתי חושבת למה נשארתי לבד בגלל המוות של מליסה, הייתי חושבת על המוות שלי כל יום שעבר כי לו ידעתי מה יכול לקרות מחר, המוות הפחיד אותי, לכן הפסקתי לחשוב עליו.
המכתב ניראה ישן, מאוד ישן, לא ידעתי אם לפתוח אותו או לא הסתובבתי לכיוון הדלת ושמתי לב שהדלת פתוחה, הכנסתי את המעטפה לכיס הג'אקט שלי, נכנסתי לדירה "זאק אתה בבית?, למה אתה כל כך מוקדם בבית?" אף אחד לא ענה לי הבית היה שקט, בכללי כשזאק היה מגיע הביתה הוא היה מדליק מיד מוזיקה כי לא אהב את השקט, אבל לא היה מוזיקה לא היה רעש, אבל הייתה לי תחושה שיש מישהו בבית לקחתי מחבט מהמטבח והתחלתי ללכת לכיוון החדר של זאק על קצות האצבעות, פתחתי את הדלת של זאק לאט לאט וראיתי את זאק על המיטה, נשמתי לרווחה וניגשתי למיטה "זאק, הפחדתה אותי עד מוות!, למה אתה לא עונה כשאני צועקת לך?" התקרבתי עליו קצת יותר קרוב ונשענתי על המיטה, הרגשתי משהו רטוב והסתכלתי על היד שלי "זאק!, יש לך דם על המיטה!, זאק !?" הרמתי את הראש שלו לעברי וזאק בקושי נשם היה לו פצע ירי מוזר בבטן, הכניסה של הכדור הייתה גדולה מהרגיל וניראה היה כאילו הפצע שרוף "או מיי גוד! זאק מה קרה!?" זאת הרים את העיניים שלו עלי בבהלה ובכוח שנישאר לו אמר "תברחי רובי!" "השתגעת, צריך לקחת אותך לבית חולים" הסתכלתי עליו בעיניים מודאגות, הדם לא הפסיק לצאת מגופו, התמלאתי בדם, "תברחי!!!" הוא צעק הסתובבתי אחורה וראיתי שלוש גברים אומדים מאחורי לבושים כמו חיילים מוזרים עם רובים שנראים כאילו הם עכשיו יצאו מסרט של מלחמת הכוכבים, אחד מהם הרים את הרובה וכיוון אותו עלי, הגוף שלי פתאום זז מעצמו הצידה והירייה פגע בזאק, לא הצלחתי לנשום סדיר אבל הגוף שלי המשיך לזוז מעצמו והתחיל לרוץ לכיוון הדלת, החיילים המשיכו לירות עלי, אחד פגע לי בכתף, זה כאב כל כך עבר בי זרם חשמלי חד, הרגשתי שאני מתעלפת אבל הרגליים שלי לא הפסיקו לזוז, הם המשיכו לרוץ בכל הכוח, ירדתי במדרגות הבניין, כמה מהדיירים שמעו את הרעש ויצאו ליראות מה קורה והחיילי פשוט ירו בהם בלי סיבה, יצאתי מהבניין ורצתי לכיוון הסמטה שמובילה לתחנת האוטובוס, החיילים היו די רחוקים ממני, האוטובוס כבר אמד שם ואנשים עלו עליו, נדחפתי הכי מהר שיכולתי בניהם והאוטובוס נסע, הסתכלתי אחורה והחיילים אמדו והסתכלו על האוטובוס הנוסע, אני מסתכלת עליהם מתרחקים באופק אבל אני לא מצליחה להרגיע את עצמי,הכתף שלי מדממת, קרעתי את החולצה שלי וקשרתי אותה הכי חזק שיכולתי לבצע כדי לעצור את הדימום וסגרתי את הג'אקט כדי שלא יראו כלום, לא ידעתי לאן ללכת, אני לא יכולה לחזור לדירה אבל אני לא יכולה גם ללכת לאף אחד מהחברים שלי כי אני רק אסכן אותם כמו את זאק, הכנסתי את היד לכיס והרגשתי משהו, הוצאתי את היד מהכיס וראיתי את המעטפה שמליסה שלחה לי, פחדתי לפתוח אותה וליראות מה כתוב בה אבל יש לי הרגשה שזה מה שאני צריכה לעשות, אני פותחת את המעטפה והלב שלי מרגיש כאילו הוא אומד לצאת מהגוף שלי והידיים שלי רועדות כל כך שאני רק מקווה שאף אחד לא שם לב עלי אני מוציאה מהמעטפה תמונה של זוג, בחור נאה ניראה בסביבות ה-23 לחייו, פנים יפות ומפוסלות כאילו יצא מציור, שער חום בהיר וקצר ועיניים ירוקות וחודרות כמו חתול, עם פרצוף רציני אבל חיוך זעיר ואפילו מסכרן מבצבץ בין השפתיים הדקות והיפות שלו, גובהה ושרירי, לידו אומדת בחורה יפיפייה עם שער זהוב גולש וארוך,חיוך גדול ומאושר על פניה, הפנים שלה מוכרות לי בגלל שאלו הפנים שלי והעיניים, העיניים שהייתי בטוחה שאני היחידה שקוללה בהם, עיניי הזאב בצבע כחול אפרפר שגורמות לכולם לפחד ממני בכל פעם שאני מסתכלת להם בעיניים, עכשיו הייתי בטוחה בזה, זאת מליסה, האישה שמתה, האישה שהוציאו אותי מימנה, ועכשיו זה ברור מי זה הבחור שאומד לידה, הרי יש לי את אותו שער חום בהיר שיש לו הדבר היחידי שכניראה ירשתי ממנו כי אני כמאט העתק של מליסה שזה מפחיד אפילו אותי אני מסובבת את התמונה וכתוב שם בכתב יד מקסים "אני וגיא סוויסה באחוזה של משפחתו, רחוב השומר 7" הרגשתי שאני צריכה ללכת לשם, מליסה ידעה מה הולך ליקרות ולכן שלחה לי את המכתב הזה היום "היא רוצה שאני אלך לשם, תחמנית שכמוה" אמרתי בגיחוך, "סליחה את אולי יודעת איפה זה רחוב השומר במקרה" שאלתי אישה שישבה לידי "אממ השומר את אומרת, ניראה לי שזה בצד השני של העיר חמודה, בתחנה הבאה תרדי ועלי על הקו הבא והתחנה האחרונה היא ברחוב השומר" היא חייכה עלי ואז ירדה מהאוטובוס "תודה רבה" צעקתי לה בזמן שהדלתות נסגרות, ירדתי בתחנה שהאישה אמרה לי לרדת בה ולא חיכיתי אפילו דקה והאוטובוס הגיע הנסיעה הייתה ארוכה כבר היה מאוחר אבל לא הייתי בטוחה מה השעה בדיוק, לבסוף האוטובוס עצר והנהג צעק "תחנה אחרונה, כולם לרדת", ירדתי מהאוטובוס והבטתי סביבי הייתי בשחונה יפה ומפוערת עם בתי קרקע, ניסיתי להבין לאיזה כיוון אני צריכה ללכת, איזה מהבתים הוא מס' 7, הוצאתי את התמונה מכיס הג'אקט וחיפשתי את האזור שבוא גיא ומליסה אמדו בו הסתובבתי אחורה, אמדתי מול בית ענק ניראה ישן אבל לא בצורה הרעה של המילה הוא היה יפה וכמאט מכשף הבטתי בתמונה ואז על הבית ושוב בתמונה "כן זה רחוב השומר 7, היא לא צחקה כשכתבה אחוזה…" אמרתי בתדהמה, פתחתי את השער של האחוזה התחלתי ללכת בשביל לכיוון הדלת ובכל צעד שעשיתי הרגשתי יותר פחד, הרגשתי שבשנייה שאני אצלצל בפעמון של הדלת הזאת החיים שלי ישתנו לנצח, הלב שלי דופק בחוזקה שוב, אני לא חושבת שהלב שלי יצליח להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בקצב הזה, אני מצלצלת בפעמון ונישמע קול של פעמון גדול שמהדהד בקולי קולות בכל האחוזה וההדהוד הזה מלחיץ אותי רק יותר, אני שומעת קולות של צעדים, הדלת מתחילה להיפתח והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא המוות.