אנשים אבודים/הנערה

היא עומדת שם במרכז המעגל. עיניה ריקות, חיוורות. שערה ושולי שמלתה מסתחררים סביבה, עפים להם ברוח בלתי נראית. היער היה היום שקט יותר מתמיד. אני חושב שזה בגלל נוכחותה.
אנחנו לא רגילים לזרים.
לרוב רק יצורים נמצאים ביער, אך אנחנו – השומרים – בני אנוש. היצורים דמויי אנוש הנוספים שבאים ליער מידי פעם הן המכשפות, וכיוון שזה נדיר כל כך, אנחנו לא מסוגלים להבחין בין מכשפה לאנושית.
המעגל – פטריות לבנות שצמחו להן במרכז היער ויצרו עיגול מושלם – מיועד בעיקר למכשפות. רק הן מעזות להיכנס לתוכו. אני עצמי נכנסתי לשם פעם אחת, רק כדי לראות אם משהו יקרה. אומרים שאם יש לך כוח, אפילו מעט, ותיכנס לתוך המעגל, תוכל לראות פלאים, אפילו את העתיד. כל מה שאני ראיתי היה חושך, אך זה לא משנה, זה לא שציפיתי לראות משהו מיוחד שם.
הנערה – כאילו ניעורה משינה עמוקה – פסעה החוצה מין המעגל. מבטה נראה עכשיו אפילו יותר אבוד ממקודם. ניגשתי אליה. "מה ראית?" שאלתי ישירות. זו אחת הדרכים היחידות שבה אנו יכולים לדעת אם היא מכשפה או אנושית- לפי הדבר שהם ראו. זו גם הזדמנות בשבילנו לדעת אם המעגל אכן עובד.
היא סובבה את ראשה לעברי, מהופנטת. "את משפחתי… את הפעם הראשונה שהם נכנסו אל היער בעקבותיי, לאחר שגילו שאני מכשפה; אך הם אבדו, תעו בנבכי הערפל שהציף את השבילים…הם מעולם לא שבו." ענתה, כאילו היא לא מודעת כלל למילותיה. היא החלה לצעוד לעבר היציאה מהיער, כשגלימה לבנה של ערפל מכסה אותה ודמעותיה זולגות על האדמה, מצמיחות סיגליות בכל מקום שרגליה דורכות בו.