אנקו (פרק חמישי)

אבל אמא כן הייתה.. ועברו שבועיים מאז המשחק עם צ'ק ושאר הבנים באחו. אני עדיין מקורקע ובינתיים עזרתי לה לנקות את הצלחות והמזלגות לקראת הארוחה הבאה.
הכתף שלי כמעט ונרפאה לחלוטין, והיום בוקר אמא שלי הלכה לדבר עם ההורים של צ'ק. ניסיתי לשכנע אותה שלא תעשה את זה, מפאת החשש שצ'ק יבוא אלי אחר כך ויתחיל להקניט אותי שאני פחדן ששולח את אמא שלו לסדר לו את העניינים.
אבל אמא בכל זאת הלכה, וזועמת ביותר. ואני. אני חיכיתי בבית, בוהה בתקרה ומקווה שזה לא יגמר במצב עוד יותר גרוע ממה שעכשיו.
עכביש שחור ירד לו לאיטו מהרשת שהוא טווה לעצמו בפינת החדר, ונחת על הרצפה. אותו היצור הקטן שמימנו ומשאר בני מינו אני כל כך מפחד, הפך לאחותי הגדולה.
כשראיתי את העכביש, תיארתי לעצמי שזאת נניס שבטח ניסתה להפחיד אותי אבל וויתרה כשהבחנתי בה, אבל עדיין נדרכתי כולי.
נניס הייתה גבוהה עם שיער כמו שלי רק ארוך יותר מהמרפקים שלה, ולבשה שמלת בד קצרה ומכובסת שאמא תפרה לה לפני חצי שנה, יחד עם מכנסיי שמונה שמיניות צמודים לשוק הרגל.
האף שלה נראה ארוך יותר מתמיד אך העיניים שלה נצצו.
"היי, קטנצ'יק" אמרה לי בקינטור "אתה מחכה לאמא?"
הינהנתי במבט זועף. היא גיחכה והפנתה את מבטה לכיוון הדלת.
"ואת? מחכה למישהו?" שאלתי.
"האמת שכן, פיצי! דרמיס יפה התואר הזמין אותי לטייל איתו ביער היום!" היא התרגשה!
"דרמיס? זה לא ההוא שהופך לשימפנזה?" התפלאתי איך כל כך בקלות אחותי נתנה לי סיבה נהדרת לצחוק עליה.
"תבלע את הלשון שלך, אנקו, דרמיס הופך לגורילה, וזה הרבה יותר שווה משימפנזה.." היא שיכנעה את עצמה כמו כל נערה אחרת טיפוסית בגילה, שמוכרחה להתאהב בדרמיס למרות היותו קוף.
"בסדר, תבלי, רק תוודאי שאין לך כינים, אחרת כל הזמן שלכם יתבזבז בכך שהוא ינסה להוציא לך אותם!" הצחקתי את עצמי והתגלגלתי על הרצפה.
"אתה סתם מקנא כי אין לך חברים, אפילו לא קופים!.." היא ירתה בי והתחילה לנוע לכיוון הדלת.
הפסקתי להתגלגל. היא צודקת.. לפחות לה יש משהו.. לי אין אפילו את לן כרגע..
המחשבה על לן הזכירה לי את "סוקאיו" ההוא..
והמחשבה על סוקאיו הזכירה את לי את מה שברן אמר לי אתמול לפנות בוקר.
אמא נכנסה לפתע הביתה ועצרה את נניס.
"לאן את הולכת, מותק?"
"אמא, אל תפריעי לי! יש לי פגישה עם מישהו! קבענו שנצא לטייל, ואני מאחרת!"
"את הולכת? לא, לא.. את לא הולכת לשום מקום, נניס"
"אמא!!"
"מה יש?" נכנסתי לשיחה שלהן וקמתי על רגליי.
אמא מיד ניגשה אלי וליטפה את פני. נסוגתי אחורה מימנה, אני שונא כשהיא עושה לי את זה.
"אנקו, קודם כל אני רוצה לבשר לך שדיברתי עם אמא של צ'ק והיא אמרה שהיא תטפל בזה."

איזה שקר גס. ההורים שלו פשוט עיוורים אליו מהערצה. ואילו הם לא היו יוראי כבוד גם כלפי אבא שלי, הם היו בועטים את אמא שלי מכל המדרגות. אני אפילו כמעט בטוח לחלוטין שהם שיבחו את צ'ק על מה שהוא עשה לי.

"ושניכם, תקשיבו לי עכשיו, קיבלנו לפני מספר דקות הודעה ששליחים ממלכת הצפון באים לביקור במרכז היבשת שלנו. כלומר, איפה שאנחנו נמצאים כרגע"
"אבל אנחנו בכלל לא נתונים לשליטתם! והם לא עושים דבר וחצי דבר כדי להגן עלינו מהקרואלים, כמו שהבטיחו לפני מתאיים שנה..מה הם רוצים מאיתנו?" אחותי התרגזה.
רק לציין שממלכת הצפון הבטיחה לנו שהיא תעזור לשבט הקטן שלנו רק לפני שלושים וחמש שנים. נניס פשוט עצבנית כי אמא לא נותנת לה ללכת.
"אני בטח מניחה שהם נזכרו בנו וגם שאנחנו חלק מהיבשת שלהם, אז הם החליטו לבוא לבקר קצת" אמא ענתה.
"היבשת שלהם!? היבשת הזאת היא של כולנו!! וכמה נחמד מהם שהם ניזכרו בנו!"
"נניס, אני מבקשת שתפסיקי! ואת לא הולכת לשום מקום!" אמא תפסה את זרועה על אחותי ממש לפני שהצליחה להתסנן החוצה.
"אנחנו בכלל נסכים לקבל אותם לאירוח?" שאלתי.
"זאת צריכה להיות כבר החלטה של וותיקי השבט. אני מניחה שהם יעשו את ההחלטה הנכונה. אחרי הכל, אנקו, אם נגרש אותם- אז נהיה מותקפים מידי הקרואלים וחסרי כל הגנה מצד ממלכת הצפון."
"אז מה זה קשור אלי, ואל הדייט שלי!?" נניס השתחררה מאחיזתה של אמא.
"זה קשור כך שהמולך ומשפחתו באים לביקור עוד היום! ואת חייבת להיות כאן!"
"אבל, אמא!! דרמיס כבר מחכה לי ביער! הוא יחשוב שהברזתי לו!!" ננסי כמעט רעדה ממחאה.
"את באמת חושבת שזה מעניין אותי? לכי להתרחץ, עכשיו"
נניס התחילה לרוץ לכיוון החדר שלה, מותירה אחריה שובל של כעס ותיסכול.
"אבל אמא, הם לא יסגירו את מיקומינו אם הם יבואו הנה? ושוב נצטרך לנדוד למקום אחר?"
אמא נאנחה וניקתה את כפות ידיה בסינר שהיה קשור למותניה. הייתה לי תחושה שהיא לא ידעה מה לענות לי.. אולי אבא ידע.
"אנקו, לך גם אתה להתארגן, טוב, ילד טוב שלי.." היא בסוף שינתה נושא.
"כן אמא" וויתרתי גם אני וראיתי אותה מתרחקת לכיוון שאר הכפר ההומה מהתרגשות הביקור של המלך.
אפילו ראיתי את לן הולכת לכיוון לא ברור. הלב שלי פעם בהתרגשות. אני חייב להגיע אליה. לא משנה לי מה!!
ידעתי שאני מקורקע, אבל כל כך בער לי להגיע אליה, רק להגיד שלום, שלא התאפקתי ויצאתי החוצה לעברה.

אחרי כמה צעדים, צ'ק וחבורת השפוטים הביריונים שלו עצרו אותה מלכתה. נעצרתי גם אני. מיקדתי את מבטי במתרחש.
ראיתי את צ'ק מברך אותה לשלום ואז אומר לה שהיא חייבת להיות כי מושלמת היום.
זה הגביר את חשדותי. הייתה לי תחושה שזה קשור איך שהוא לסוקאיו ההוא. התקדמתי כמה צעדים נוספים.
לן אמרה לצ'ק שיעזוב אותה בשקט, אבל לא נראתה שקטה כלל.
אחד מחבריו של הקרנף צחק בבוז לעברה, כמו יודע שאין לה סיכוי שצ'ק יעזוב אותה בכלל. רציתי להרביץ לו כל כך. אבל לא התקרבתי יותר מידי.
שמעתי את צ'ק לוחש לה עם חיוך זדוני שאין לה ברירה, ושהיא בכלל לא תופסת איזו הזדמנות פז יש לה כאן.
לן השפילה את מבטה. אחר כך שמעתי אותה ממלמלת "אני לא צריכה את העזרות שלכם. יש לי כבר חבר. מאז ומעולם היה לי"
התפלאתי איך שמעתי אותה. הייתי רחוק מהם בשבעה מטרים וראיתי שצ'ק אפילו התקשדה לשמוע את מילמוליה.
אבל הוא שמע בכל זאת. והתרגז. אחר כך צחק עליה.
"אין לך ממזמן חבר, את מדברת על האנקו הזה? אני נדהם שאת עדיין מרגישה משהו כלפיו! הוא גוש של בוץ! זה מה שהוא! ואני מגיש לך לידיים נסיך טהור ומושלם! ואת מפקפקת!! בחיי, לן, כבר חשבתי שאת מישהי מיוחדת"

"היא לא הייתה מיוחדת אם היא הייתה מסכימה. כל הנשים בעולם היו מסכימות להצעה שלך, צ'ק" מצאתי את עצמי מתקרב בצעדי ענק לעבר צ'ק וחבורתו, מדבר בתקיפות תוך כדי. לא ידעתי על מי או על מה הוא מדבר, אבל יכולתי להסיק מהמילים "נסיך טהור ומשולם" שזה קשור למלך שבא לבקר אותנו היום.
אני מאוד מקווה שאני צודק, כי אם צ'ק דיבר על עצמו בכינויים האלה, יצאתי די אידיוט כרגע..
"מה אתה מתערב בכלל.." צ'ק סינן לעברי ודחף אותי אחורה בעודו תופס את חולצתי. בצעדים מהירים השתדלתי לייצב את עצמי ולא ליפול. אני לא צריך עוד עצמות שבורות כרגע. אהה.. אבל זה הזכיר לי בעצם! הכתף שלי לא הייתה כבר כל כך שבורה יותר, וממש התחשק לי לחנוק אותו כמו לפני שבועיים, באחו. אבל הפעם, כשכל השבט רואה ועד!!
"כי היא חברה שלי, זאת הסיבה שאני מתע…" הועפתי לרצפה לפני שגמרתי את המשפט.
אך לפני שבקושי הצלחתי לקלוט מה קורה סביבי, טיגריס ענקי זינק לרווח ביני לבין צ'ק ושאג במלוא גרונו לעבר הקרנף. חושף את מירב חניכיו הוורודות כהות.
אחד החברים של צ'ק, הפך לצוצלת ועף משם בבהלה. כל שאר נשארו אבל אני בטוח שהם נבהלו גם הם עד עומק נשמתם. ובעיקר לן.
קמתי, למרות שישבני כאב, כדי לבוא לעזרתה, אבל הטיגריס התרומם על רגליו ונהפך לבן אדם ועצר אותי. הבטתי בפניו בעלות הזיפים הקשיחים. זה היה אבא שלי. לא ראיתי אותו הרבה זמן. הוא וותיקי השבט יצאו לכיוון הצפון אחרי שהם קיבלו את ההודעה שהמלך יבוא לבקר.
הם חזרו הנה רק לפני מספר שעות והודיעו שהמלך באמת מגיע ושזו אינה שמועה.
סביבנו כל השבט השתגע מרוב הכנות קצרות בזמן.
אבל כרגע אבא שלי, כמו מתעלם מהכל, הפנה את ראשו לעבר צ'ק, שלראשונה ראיתי אותו באמת מפחד, ושאל אותו:
"למה דחפת את הבן שלי?"
אני יודע שצ'ק חושש מאבא שלי כיוון שהוא אחד מוותיקי השבט.

וותיקי השבט הם קבוצה של אנשים יחסית זקנים שעוד היו מהדורות הכי ישנים של השבט שלנו. כשאבא שלי היה צעיר, עוד לפני שנישא לאמא, ראו שיש לו, לאבא של צ'ק ולעוד בחור אחד פוטנציאל כוחני ומנהיגותי להיות אחד מהותיקים. וזה נחשב למעמד גדול.
אבא של צ'ק לא הצליח להיות אחד מותיקי השבט ואילו אבא שלי כן.
לכן כולם יראי כבוד כלפי אבא. לרגע הרגשתי הקלה עצומה שהוא אבא שלי.

"למה דחפת אותו.." אבא שלי חזר על השאלה.
צ'ק לא ענה. הוא ניסה להזיז את מבטיו לכל מיני צדדים, אבל לא להשפיל אותו. זה מראה על חולשה. נו באמת, כאילו שהוא לא מספיק חלש מימנו ממילא.
החברים של צ'ק התחילו לסגת באיטיות אחורה. כשהסבתי את מבטי, לן כבר לא הייתה איפה שעמדה קודם.
ניסתי לחפש אותה במבטי, אך לא הצלחתי.
אבא שלי חיכה עוד קצת ואז אמר "אני מציע לך להפסיק להציק לבן שלי. וזאת החלטה שלי בלבד. אל תעז שוב להפר אותה"
אבא, אתה גדול. איך לא חשבתי עליך קודם!?
עכשיו הוא הפך לעיט והתעופף חזרה לכיוון עיסוקיו הקודמים. צ'ק אפילו לא הביט בי כשהסתובב והלך משם.
נשארתי עומד במקומי.
אחרי כמה שניות, יד נגעה בכתפי. הסתובבתי מיד. זאת הייתה לן. לפני שפרצופה היפה נעלם כשהיא התנפלה עלי בחיבוק, הספקתי לראות חיוך נוגה.
כשהיא הרפתה מימני היא דחפה משהו לכף ידי ודיברה מהר.
"אני אוהבת אותך, אנקו, לא משנה מה, אני מצטערת על הלילה ההוא שבאת אלי, צ'ק והחברים הטיפשים שלו באמת יכולים להיות מאיימים, ואני רוצה שתדע, שאתה החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם!"
אחר כך היא הדביקה לי נשיקה כמו שאני עשיתי כשהייתי אצלה באותו לילה. וכמו שעשיתי, גם היא הסתלקה משם מיד לאחר מכן.