אנקו (פרק שני)

אחרי שבועיים שאני עדיין הולך למאסטר שלי, אני מגיע יותר ויותר למסקנה שאין סיכוי בעולם שאני אמצא את החיה שבי.
להיות נער מתבגר ללא חיה זה כמו.. תסלחו לי, אבל כמו נערה מתבגרת שעדיין לא קיבלה את הווסת הראשונה שלה.
את זה גיליתי משיחה אחת שהאזנתי לה בלי כוונה כשישבתי על אחד העצים אחר צהרים אחד. שתי בנות מהכפר שלי- דיברו על זה. בהתחלה זה הגעיל אותי, אבל ככל שהמשיכו, גיליתי בזה יותר עניין. לא הבנתי כמה מהמושגים שהן אמרו (ואני לא הולך לציין אותם בפניכם) אבל את הרעיון הכללי הבנתי.

אבל דווקא היום. בעודי דן על האפשרות לברוח מהבית ולמצוא מקום, שבו אוכל לחיות בלי גורמים מפריעים ומלגלגים- ארבעה בנים בני גילי הזמינו אותי לשחק איתם "גְגֵ'מְסֵל". בהתחלה הופתעתי, ומיד התחלתי לחשוד שהם מזמינים אותי כדי לעשות לי טריק שבסוף יוציא אותי מושפל מול כולם.
אבל אחרי שהם ראו שאני לא מגיב, הם פשוט צעקו לי לרדת מהעץ ולהצתרף!
הקריאות שלהם הלהיטו אותי, אז ירדתי.
הלכתי אחריהם לכיוון האחו הפתוח. תוך כדי הליכה, הם הסבירו לי שחסר להם שחקן, ושהם זכרו שניצחתי מקום שני בתחרות הריצה החד שנתית שערכו בכפר לפני שנה וחצי- אז הם רצו אותי לקבוצה שלהם.
במשך כל ההליכה שתקתי, אבל לא ממש הקשבתי למה שהם אמרו. ניסיתי למצוא את ההסבר ההגיוני האמיתי לסיבה שהם רצו שאצתרף. עדיין הייתי בשוק מזה שהם זכרו את קיומי. בדרך כלל הנערים בכפר, בגילי, זוכרים אותי רק כשהם רוצים "להריץ" איזו בדיחה טובה עם החבר'ה.
אבל עכשיו- נכנסתי יחד עם שאר הבנים לאחו. היינו שם לבד. תהיתי איך לעזאזל אנחנו אמורים לשחק כשאנחנו מספר לא זוגי של שחקנים. אבל ממש אז, כשניסיתי לתהות מה הולך כאן- קפצו מתוך העשב הגבוה: קרנף, כלב, קנגורו, צוצלת וקרפד.
הם הבהילו אותנו, אבל כשהפכו חזרה לבני אדם- הם התגלגלו מצחוק ואנחנו איתם. הסיבה היחידה שצחקתי הייתה שלילד מהקבוצה שלי היה צחוק ממש מצחיק. בייחוד כשהוא נוחר תוך כדי הצחיקה שלו. שמחתי שמצאתי דבר מה לצחוק בגללו- אחרת הם היו מלגלגים עלי שבגלל שאין לי חיה, אני לא אבין את הבדיחות שלהם. כן כן.. הם ימצאו כל שטות כדי לרדת עלי.

אחרי שנרגענו- צעדו לכיוון אמצע האחו.
משם כל ראש קבוצה צעדה לכיוון הראש האחר. צ'ק, הילד- קרנף, שהביך אותי מול כול הכפר כשניצח אותי בדמות החיה שלו, היה לרוע מזלי- ראש הקבוצה של הקבוצה היריבה.
צ'ק הוא אחר הטיפוסים שאני מתעב בכל ליבי.
הוא גבוה מימני ורחב, עם שיער קצוץ בצבע חום (כל כך קצוץ שלפעמים יש תחושה שרואים לו את הגולגולת) עור לבן וחיוור, אך ללא אף שריטה (נו, ברור, כי הוא קרנף)
הפנים שלו תמיד היו עם פרצוף רע, מלגלג ומתגרה, וכשהוא צחק- הייתה תמיד תחושה שהוא צוחק – עליך. והוא היה מסוג האנשים שאם הם אומרים שהם יפחלצו אותך במכות- זה באמת יקרה.
הוא הרג פעם זאב- רק בעודו בן עשר! הקרנפון הקטן שהוא נראה חסר סיכוי. אבל זה קרה- והזאב מת. עד היום אנחנו לא יודעים אם הזאב היה איש או זאב רגיל. אבל עד שנדע (אם בכלל) כולם מפחדים מ-צ'ק, ובגלל זה הופכים להיות השפוטים שלו, והמבוגרים הופכים אותו ל "משהו מיוחד"! בעיקר אבא שלו. אתם יודעים מה? רק בגלל החינוך הגרוע של הורים שלו, שהרשו לו כל דבר כאילו הוא נסיך ולא שמו לו גבולות- הוא הפך למפלצת. רק שכולם חרדים מימנו עד שהם לא מעיזים לומר לו את זה. (למרות שההורים שלו לא מודעים לכך)

ראש הקבוצה שלי, לב (כן, ככה קוראים לו) היה אווז בר, והוא עמד כרגע מול צ'ק. טיפוס נמוך עם שיער חום-שחור ופנים ילדותיים.
הוא וצ'ק הבהירו את החוקים של המשחק.
אני עמדתי לצד שלושת חברי הנותרים לקבוצה והקשבתי. היכרתי את המשחק- אבל אף פעם לא שיחקתי אותו.

כדי לשחק- גְגֵ'מְסֵל, אתם תצתרכו חמישה אנשים לכל קבוצה, וראש קבוצה.
שטח פתוח עם עשב גבוה, כדי שיהיה אפשר להסתתר בתוכו, או לרוץ בתוכו ללא קושי.
אסור להפוך לחיות במהלך המשחק- אם אחד מהשחקנים הופך לחיה- הקבוצה שלו נפסלת, והקבוצה היריבה מנצחת. (ובמקרה הזה ידעתי בהקלה- שאם הקבוצה שלנו תיפסל, זה לא יקרה בגללי)
עוד אפשרות לנצח- היא לתפוס את כל השחקנים של הקבוצה היריבה.
אבל זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע-
בהתחלת המשחק, כל השחקנים מתפזרים ברחבי האחו ומתחבאים בתוך העשב, ומשוטטים.
צריך להיות שקט, זריז ובעל חוש שמיעה טוב- כדי לנצח במשחק הזה.
כל שחקן שנתפס- צריך לשכב על הקרקע ולא להשמיע קולות. אם מישהו מהקבוצה שלו מוצא אותו, הוא משחרר אותו מיידית ואותו הנתפס- חוזר לתוּר אחר היריבים לקבוצה.
אבל לפעמים- אף אחד לא מוצא אותך- ואתה נשאר לשכב על הקרקע…
מזה הכי פחדתי.
שכל המשחק הזה הוא תעלול שהם יעשו לי כדי להשאיר אותי לבד באחו, בעוד הם חזרו לכפר כבר מלפני חצי שעה, ואני נשאר לבדי כל הלילה.
אז החלטתי לא לקחת סיכונים. מצאתי פיתרון לזה.

לב וצ'ק הסתובבו חזרה לקבוצות שלהם והתחלנו להתפזר.
בחרתי במיוחד מקום שקרוב לשביל המוביל חזרה לכפר. אם מישהו יתפוס אותי- אני אחכה שילך- ואז אחזור הביתה. ממילא נורא קשה למצוא את היריבים בתוך העשב, כך שאף אחד לא יחשוד כשלא ימצאו אותי.
השתופפנו תוך העשב, והמשחק התחיל.
התחלתי להסתובב, אבל שומר מרחק בטוח מהדרך חזרה הביתה. לפתע שמעתי פיצפוץ של עלים יבשים נרמסים על ידי כף רגל של מישהו. שיערתי שזה בטח אחד מהקבוצה שלי- הרי לא הגיוני שמישהו מהקבוצה היריבה יגיע כל כך מהר לעזור שלנו. הקטע הוא- ששמעתי אותו טוב, אפילו מאוד!
משהו בתוכי אמר לי לעזוב רגע את תוכנית הבריחה המשתפנת שלי, ולהמתין לרגע המתאים. מתאים למה? לא ידעתי. אבל אחרי כמה רעשים של עלים נרמסים, לא יכולתי עוד להתאפק- קפצתי בכל כוחי לכיוון העצם המשמיע קול ולהפתעתי המרובה- נחתתי על גרמו. שפוט ידוע של צ'ק. הוא הביט בי בהלם גמור ושנינו התנשפנו ורק נעצנו זה בזה מבטים. אני, עם המחשבות שלי שמעוותות כל דבר לדבר מביך, ירדתי מימנו ולחשתי לו "נתפסת".
גרמו התרומם לישיבה ואז שלח אלי מבט זועף ונאלץ לשכב על אדמה, לפי חוקי המשחק.
הבטתי בגב שלו- ותחושה של תשוקה לניצחון התפשטה בי. מעולם לא הרגשתי כך. אבל אהבתי את זה כל כך.
אולי המבט של גרמו- שצוחק בגלל כל בדיחה שצ'ק מספר עלי- אפילו אם היא הגרועה ביותר, שהוא נעץ בי כשקלט שתפסתי אותו, גרמה לי להרגיש כמו "נקמה מתוקה". זה באמת מגיע לו- והוא בטח לא ציפה לזה.
נשמתי עמוק דרך הפה והרגשתי חזק- וכמו נמר עם ריח של דם באף, הדבר היחידי שרציתי היה לתפוס את כל היריבים מהקבוצה של צ'ק. ואני לא ארגע עד שזה יתבצע.
התרחקתי מגרמו והלכתי לכיוון המקום בו הקבוצה היריבה השתופפה בתחילת המשחק.
לא עברו יותר משישה מטרים שהתקדמתי- עד ששמעתי נשימות של בן אדם. סובבתי את ראשי לעברן ואחרי עוד נשימה או שתיים- זינקתי אל השחקן הנושם בקול רם. טעות לעשות במשחק כזה.
הצמדתי את "איש הקרפדה" לקרקע. איש הקרפדה הוא בעצם זימ, ילד עם שיער מדובלל ועיניים גדולות ורטובות שתמיד קופץ ממקום למקום. זאת הסיבה שהחיה שלו היא קרפדה.
זימ הסתובב אלי וראיתי את הבהלה בעיניו כשהוא קלט אותי.
זימ ידוע בתור מזנק מעולה- אבל לא בתור מישהו עם שמיעה "מי – יודע – מה". זה היה החיסרון שלו- וכפי שהבנתי ככל שהמשחק התקדם- היתרון שלי.
הוא בטח תיכנן לזנק עלי, אבל הוא נראה כמעט כמו מישהו שהולך לבכות כשירדתי מימנו ולחשתי לו שהוא תפוס.
אחרי שהוא נשכב על הקרקע, זקפתי את צווארי, והאזנתי.
הייתה לי תחושה שיש מישהו מדרום-מערב עלי- והתחלתי לפלס את דרכי בין השיבולים הדקות לכיוונו.

אחרי שתפסתי בטעות שניים מהקבוצה שלי ואחד מהם סיפר לי שהם תפסו כבר את השניים הנותרים מהקבוצה של צ'ק, ולא ראו אף אחד שניתפס-ושוחרר, הבנתי שצ'ק הוא עכשיו המטרה הבעייתית כאן.
הוו, מה רב יהיה אושרי כשהתענג על התפיסה של צ'ק, ואגרום ניצחון חוקי ומתוק לקבוצה שלנו. אולי אז- הם יבינו מה אני שווה- אני לא רק שווה מוקד ליגלוג לנערים בכפר שלי או לזר ומוזר בעיניהם. גם ללא חיה, הם אולי יקלטו שיש לי כוח, רגשות ונוכחות.

הצעתי שכל אחד מהם ילך לשמור על התפוסים מהקבוצה היריבה ואני אלך לתפוס את צ'ק. את הרעיון של השמירה הם אהבו- אבל לא את הרעיון שאני אלך לתפוס את הגורם המכריע בין ניצחון להפסד.
הם לא בטחו בי בגלל שצ'ק כבר הוכיח מול כל הכפר שאני מפסידן לעומתו והם בטח חששו שאני אפסיד מולו שוב.
אחרי וויכוח של לחישות ועימותים- סוכם שאני וטמו נלך לתפוס אותו יחד. הם בסוף הסכימו לצרף אותי למשלחת בגלל שאחרי הכל- תפסתי שניים מהקבוצה הריבה, וזה חתיכת הישג!
אז התפצלנו. שלושת חברי לקבוצה הלכו למצוא ולשמור על ה"שבויים" שלנו, ואני וטמו נלך לצוד קרנף.
טמו ידוע ביכולת הטובה שלו להילחם ואף לשמור על "פני פוקר". אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותו מחייך או למען האמת- מדבר! אבל ראיתי אותו פעמים רבות נלחם- וזאת רק אחת הסיבות (השוליות) שהוא נער אהוד כל כך בכפר. עוד אחת מהסיבות הן השערות הבהירות שלו בצבע של פרח הוניל והעיניים התכולות שלו. וגם הגוף השרירי שלו. וגם החיה שלו (טירגיס שלג). וגם.. מה קורה לי?! אני מתחיל להתאהב בטמו!!??
המחשבה הזאת גרמה לי להיזכר ב-לן. החברה לשעבר שלי. אני לא מאשים אותה בכך שהיא עזבה אותי- הלחץ החברתי שעשו עליה היה עצום ממש. ולן אמנם נערה חזקה- אבל לכל כוח יש גבול. כל כך רציתי שנשוב להיות החברים שהיו פעם. כל כך רציתי להוכיח לה שאני שווה משהו! אבל הדרך היחידה לעשות את זה- הייתה למצוא את החיה שבי.

טמו לפתע עצר אותי.
"זה בטח הוא.." הוא לחש. פערתי את עיני למשמע הקול שלו. היה לו קול נמוך ורציני. מאוד.. אהה.. גברי. הקול שלי בתהליכים להשתנות. אבל אחרי ששמעתי אותו- פחדתי שגם הקול שלי יהפוך לכזה.
"תישאר פה רגע" הוא לחש ואני צייתתי.
הוא נעלם בין העשבים ואחרי ארבע דקות שהוא לא חזר- מצאתי את עצמי קולע משהו שדומה לצמה מהעשבים. פתאום נפל לי האסימון שאולי התעלול שחשדתי שהם יעשו לי- מתבצע ברגעים אלו ממש??
קמתי על רגלי והתחלתי לזוז לכיוון השביל חזרה הביתה.
כל התשוקה לניצחון, והנקמה והכוח שהיו בי- התפוגגו כשהשקט ששרר מסביב. למעשה- השקט שהיה החזיר אותי לטיפוס החושד וההופך כל דבר למשהו שעלולים עוד לעשות כדי לצחוק עלי.
אחרי כמה רגעים. הבנתי שעלי לחזור לשחקן הגְגֵ'מְסֵל שהייתי לפני כמה דקות. מצאתי את טמו שוכב על העשב עם הגב לכיווני..
הוא לא הבחין בי ואני מיד תפסתי מה הולך פה.
עכשיו זה רק אני- מול צ'ק.
נסוגתי אחורה, מודע לכך שכל חברי לקבוצה רחוקים ממני בהרבה ואפילו טמו לא יוכל לעזור לי פה. התרחקתי מהמקום בו טמו שכב, בתקווה שככה גם אתרחק מצ'ק.
פתאום כל תחושת ה-"אני-יכול-לנצח-את-צ'ק" והנקמה המתוקה, כבר לא חזרו אלי והרגשתי קטן ופחדתי נורא.
רק עכשיו קלטתי מול מה אני עומד באמת. העשב הצפוף והשקט רק גרמו לי לפחד עוד יותר.
רגע. מה אתה עושה?!!? לך תציל את טמו!! תשחרר אותו מהתפיסה שלו והוא יעזור לך!!
אבל לא זכרתי איפה הוא היה.
התחיל לגרד לי בעורף ובצוואר והרגליים שלי כאבו מהשתופפות.
לפתע שמעתי חירחורים ונשיפות אוויר דרך האף. הסתובבתי לכיוון הקולות ומתוך העשב נפרש אלי פרצוף של קרנף עם קרן חדה שמכוונת אלי. הקרנף התקרב אלי והרעיד את האוזניים שלו.
מיד ידעתי שזה צ'ק. לא זזתי ממקומי.
הפרצוף של הקרנף לפחות לא היה מתגרה ומלגלג. אבל הקרן שלו כבר עשתה לי תחושות בטן לא טובות.
וכמו שתיארתי לעצמי- הקרנף השמיע לפתע שאגה וקפץ עלי. זה היה ממש מסוכן. הוא נחת עלי וכמעט שיכולתי לשמוע את עצמות הכתפיים שלי מתפצפצות. צרחתי.שמעתי את חברי לקבוצה רצים לכיווננו.
צ'ק חזר לצורתו האנושית וצחק את הצחוק המעצבן שלו.
"נתפסת!!" הוא אמר וירד ממני.
כשקמתי לצורת ישיבה כאב חד פילח את גופי. כמעט ושכחתי לנשום.
"אתה שברת לי את הכתף, אידיוט" נאנקתי.
"איך אני אמור לשבור לך את הכתף? אני רק קפצתי עליך" את זה הוא אמר כשחברי לקבוצה- יחד עם הקבוצה היריבה הגיעו אלינו.
"אוו… יופי, חמור- בגללך הפסדנו!" אמר לי אחד מהקבוצה שלי ושאר הקבוצה הביטה בי כועסת.
"אתה צוחק איתי? הוא אפילו לא חמור!" אמר צ'ק וכולם צחקו.
ידעתי שאיך שהוא זה ייגמר ככה!!! חזרתי להביט בצ'ק. כל כך, כל כך שנאתי אותו..
אבל פתאום נזכרתי במשהו.
"אבל זה צ'ק!! הוא רימה! הוא הפך לקרנף!! הוא הפסיד! אנחנו ניצחנו! אההה!!!" צ'ק תפס את הכתף שלי ולחץ עליה בחוזקה.
"אתה סתם אומר את זה כי אתה לא יודע להפסיד בכבוד" אמר צ'ק וחייך חיוך מתגרה.
הפנים שלי האדימו. לא יכולתי להרשות לעצמי שהמשחק ייגמר ככה. פשוט לא יכול!! אבל אין לי הוכחה. והכתף שלי זאת לא חוכמה. יש אלף דרכים לשבור עצמות.
פתאום עליתי על משהו. "אתה לא הפכת לקרנף, הא? אתה חושב שאתה גיבור גדול.. ממ… מיד נראה" סיננתי לעצמי וחשפתי שיניים כמו שאבא שלפעמים היה עושה בצורת טיגריס כשמישהו ניסה לאיים עליו- וקפצתי על צ'ק.
הכעס העצום שלי היה כל כך גדול שכמעט ולא הרגשתי את הכתף הכואבת שלי.
לפתתי את זרועותי סביב הצוואר של צ'ק ונשענתי לו על הגב.
צ'ק התפתל וניסה למצוא אוויר, בעודו מנסה להעיף אותי מעליו.
אחרי כמה רגעים שבהם הפכתי את הידיים שלי לקרשים ולא הרשתי להם לזוז- צ'ק כבר התחיל להכחיל מרוב חוסר חמצן.
תהפוך לקרנף. תהפוך לקרנף!! נו כבר!!
הדבר היחידי שלא רציתי שיקרה- הוא שצ'ק לא יסכים לוותר לי ויתעלף.
אבל אולי בעצם אז- כולם יתפעלו כי ניצחתי אותו.
אבל הדבר שהיה אסור לי לעשות הוא להרפות מימנו. ולא משנה מה.
זיעה ניגרה ממצחי וכולם זזו אחורה כדי לתת לנו מרווח.
צ'ק התפתל כמו שור זועם וניסה להכות את ראשי, אבל בגלל שהוא לא יכל כמעט לנשום- הוא בקושי הצליח להזיז את זרועותיו ופיספס אותי.
הוא נחת על ברכיו והשמיע קולות של חנק. רוק נשר מפיו. עכשיו כבר פחדתי שאני עושה לו נזק.
רגשות אשמה התחילו להתפתח בתוכי ואני לא יודע מה עבר בי- אבל הרפתי מימנו.
נעמדתי על רגליי.
צ'ק נשכב על הצד ונשם בכבדות.
טמו התקרב אלינו והביט במתרחש. אוו, מזל טוב לבחור הדגול שמצא לעצמו זמן להגיע.
הבטתי בטמו ובשאר ושחכתי לגמרי מהכתף הפצועה שלי. הם הביטו בי כאילו אני אל שנחת מהשמיים.
אבל מכה חזקה ברגל שלי- ולאחר מכן בראש שלי, העירה אותי חזרה. אחרי המכה ברגל מצאתי את עצמי על האדמה עם ראש חבול מהנפילה ודמות שואגת מעלי- עומדת לנחות עלי ולנעוץ בי את חודיה.
אחר כך- כשהתעוררתי- הייתי לבד…