אנקו (פרק רביעי)

למרות היותי פצוע כתף, גיליתי שאני יכול להיסתדר בלעדיו, בכל הקשור לכניסה לתוך החדר דרך החלון נמוך. נחתתי באיטיות על רצפת חדרה והתיישבתי ללא קול על המיטה שלה.
היא נשמה דרך האף והפנים שלה היו כמו מרוכזים בדבר מה. נגעתי בזרוע שלה וטילטלתי אותה מעט. מתפלל שהיא לא תצרח או תשתגע כשתתעורר.
"לן.." לחשתי לה בקול הכי פחות מבהיל שאני יכול לעשות.
"לן…" טילטלתי אותה.
"די, סוֹקָאיוֹ, תפסיק, אתה מטריד אותי.." היא מילמלה תוך כדי שינה.
סוקאיו?? מי זה סוקאיו? ולמה הוא מטריד אותה?
"לן" הגברתי את קולי ועיניה ניפקחו.
וכמו שחששתי, ברגע שהיא ראתה אותי, עיניה ניפערו והיא זינקה בבהלה, פולטת צווחה קצרה. כמעט מיד שהנחתי את ידי על פניה והרגעתי אותה.
"זה אני, לן, אנקו! ששש.."
היא נשמה קצובות והביטה בי. משום מה חששתי שאולי עשו לה שטיפת מוח והיא לא זיהתה אותי..
"אנקו" היא לחשה בנשיפה והתקדמה כדי לחבק אותי. החזרתי לה חיבוק.
"התגעגתי עליך נורא" שמעתי אותה מוסיפה.
"גם אני.. אין לך מושג כמה" אמרתי לה מתוך אינסטיקנט.
"אבל אסור לך להיות כאן" היא אמרה והתנתקה מהחיבוק.
"מה? על מה את מדברת??" בסדר, עכשיו בטוח עשו לה שטיפת מוח..
"צא מכאן" היא לחשה לי והתחילה מזיזה אותי חזרה לכיוון דלת חדרה.
"רגע, רגע! לן, מה קורה לך?! את לא מזהה אותי?" עצרתי אותה. זה לא יעבור בשתיקה- ההתנהגות שלה.
"בטח שאני מזהה אותך, אבל הוא יהרוג אותי.."
"יהרוג אותך?? מי???"
"אני רוצה שתלך.."
"לא! תגידי לי מי מטריד אותך!!"
"שקט! אתה תעיר את כל הכפר!"
חזרתי ללחוש " מי זה?"
"אתה לא מכיר אותו.."
"סוקאיו?"
היא נעצה בי מבט ועיניה רעדו.
"מניין אתה מכיר אותו.."
"אני לא, את אמרת את השם שלו תוך כדי שינה"
היא השפילה את מבטה "אנקו, תסתלק מכאן. בבקשה"
משהו קרה ללן. היא בחיים לא הייתה מסלקת אותי בגסות רוח כזאת מהבית שלה אף פעם. אבל עכשיו, פחדתי שהיא תמשיך להתמיד במטרתה כדי לסלק אותי וזה יחמיר לאפשרויות פיזיות. ולא רציתי שהזיכרון האחרון שלי מימנה עד הפעם הבאה שאראה אותה, יהיה שהיא זורקת עלי כיסא בצרחות תחנונים שאלך מכאן. אז נשמתי עמוק, וסובבתי את מבטי לחלון הפתוח.
"להתראות לן" הבטחתי.
היא לא החזירה תשובה. המבט שלה היה מזעזע. אף פעם לא ראיתי אותה עם פנים חתומים ואטומי רגש כל כך. זה העיק עלי ולכן, הסתובבתי אליה במהירות והדבקתי לה קצרות נשיקה על הלחי- ומיד יצאתי.
פחדתי לראות שהיא עדיין תהיה עם "פני פוקר" או שבעצם תתחיל לבכות או להכות אותי, או כל דבר יותר גרוע..

התחלתי לרוץ לכיוון הבית שלי וראיתי את ברן רץ את ריצת הבוקר השיגרתית שלו. יופי, אני חושב שהוא אולי יוכל לעזור לי. לברן יש חברים רבים מכל קצוות העולם, בערך, בגלל היותו תרמילאי לשעבר. והוא אולי מכיר מישהו בשם סוקאיו.
אררר… השם הזה עיצבן אותי והעיק עלי בו זמנית. דמיינתי דמות של מישהו גדול מימני עם שיער שחור משחור, פרצוף של בחור יפה תואר, עיניים אדומות שיכולות להפנט כל אחד, ושיני ערפד. השיניים באו לי בטבעיות בגלל שהוא נשמע לי מרושע מאוד.

"ברן" עצרתי את אחי המתנשף. "אתה מכיר מישהו בשם "סוקאיו"? "
"סוקאיו?" אחי ניסה לחשוב.. מרגד את הבטן החשופה שלו בו בזמן. בהיתי קצרות בשרירים הקשיחים שלו.
"אממ.. אני לא חושב, אבל במרחק הליכה קצר מכאן אני מכיר כפר שיש בו אוהל נטיעה מטעם ממלכת הצפון שאמור לשמור על הכפר הזה, בגלל היותו כבוש על ידי המלוכה."
"ואז מה?" שאלתי.
"אז לאוהל הזה קוראים סוקאיו. אבל זה בטח שם קוד שלהם או משהו.."
זה סיפק אותי.. אני חייב להגיע לכפר הזה! ויהי מה!!!
"אתה לא מקורקע?" שאל אותי אחי, שכנראה נזכר בזה לפתע, והמשיך לרוץ לכיוון הבית.
לעזאזל, זה נכון.. אבל אסור לי לאבד תקווה. אני צריך לדבר יותר עם לן.. מחר אני אנסה לתפוס אותה.. אם אמא לא תהיה בסביבת מקום.