אנקו (פרק ראשון)

בערך בתקופה של ימי הביניים חיו ביערות עמים שונים. למה ביערות? כיוון שלמעשה לא הייתה להם ברירה…
אגדה עתיקה מספרת על התקופה שבה שלטו הקרוּאַלים האכזריים על כמעט חצי מיבשות העולם, וגרמו רק סבל ואומללות על הנפשות החיות תחת שלטונם, ואילו לעצמם הם העניקו את הטוב ביותר.
לאלים נמאס לראות כיצד השלטון הדיקטטורי הזה גורם לסבל בעולם- והחליטו לעשות מעשה: הם לקחו אייל, נשר, נמר, נחש, צפרדע, דולפין ודג זהב והזרו עליהם קרן שמש חזקה עם מעט מכוחם של האלים- והחיות נהפכו לבני אדם.
האלים נתנו להם מסר ללכת, להתרבות, ולהציל את האנושות מהקרואלים.
שבעת האנשים ששמרו עימם את סודם, התחתנו עם נשים מהעמים שנשלטו ע"י הקרואלים והולידו ילדים. אותם הילדים גילו את סודם של אבותיהם על בשרם והבינו את מטרתם.
יחד, נוצר עם השנים שבט חדש, שנלחם בקרואלים והם הצליחו להביס חצי מהממלכה.
הקרואלים הבינו שניצבים מולם צבא בעל כוח חזק מידי, ונסוגו דרומה, מבטיחים נקמה..
אבל בסיפור הזה- אספר לכם על נער מיוחד אחד בשם אנקו, שהיה שונה מהשאר, ועל מלחמה קשה מאוד.

כשנולדתי, גדלתי אצל משפחה של אבא, אמא, אחותי הגדולה ואחי הגדול. הייתי הקטן במשפחה ומאוד התפעלתי משאר האנשים שחייתי בסביבתם. ולא לשווא…
אתם מבינים, לשבט שלנו יש חתיכת סיפור: בגלל שאגדה על שבעת החיות שהם למעשה אבות אבותינו- עוברים לנו בגנים כרומוזונים של חיות. זה בטח נשמע מאוד מוזר, אבל מתי שהוא בחיים שלנו- ובדרך כלל בגיל ההתבגרות- אתה יכול להתעורר בוקר אחד בתור חיה. כל חיה! הכל אפשרי! אפילו פיל או דג! שמעו לא מעט סיפורים על אנשים שנהפכו באמצע החיים שלהם לחיות מים ולא הצליחו למצוא מים מספיק מהר, ומתו.
מקרה כזה קרה לסבא שלי מצד אבא. הוא אמנם לא מת- אבל זה היה ממש קרוב. הוא טייל עם חבריו ביער ונהפך לפתע ללוייתן, לולא היער לא היה קרוב כל כך לחוף הים ולולא החברים שלו לא היו שם- הם בהחלט היה מת. אבא שלי אומר שסבא שלי היה איש מאוד מיוחד. להפוך ללויתן זה דבר נדיר מאוד, ורק אנשים עם אופי ואישיות חזקים יכולים להיות כאלו.
אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו בהחלט יכולים לחזור להיות האנשים שהיינו קודם, ובמשך חיינו כל מיני חיות אחרות נוספות לרשימה של היצורים שבכוחינו להפוך אליהם, אבל העניין הזה מסובך.
אחותי הגדולה, נניס, שאוהבת להציק לי, תמיד נהגה להפחיד אותי כשהייתי קטן, ואמרה לי פעם שאנשים שלא מצאו את החיות שבהם עד גיל 8- לא יהפכו לחיות לעולם!
היום אני בן 15, ויודע שזאת שטות. אבל מבחינתה זאת לא הייתה חוכמה.
הרי היא הייתה נערה מצטיינת! הראשונה מבין כל נערות השבט שמצאה את החיה הראשונה שלה. היא הייתה אלמנה שחורה, והיא כמעט לא ידעה נפשה מרוב אושר כשהסתבר לה שאני פוחד מעכבישים.
אמא שלי תפסה אותה לא פעם מבהילה אותי עד מוות, והכי אהבתי לראות אותה זורקת את אחותי בצורת עכביש לתוך האמבט עם המים הקרים. נניס הייתה נהפכת חזרה לבת אדם ויוצאת מהאמבט נוטפת מים ורועדת מקור.
אמא שלי היא הבן אדם הכי מדהים שראיתי בחיי. ובצדק! היא דאגה, ואהבה, והגנה והייתה גם יפיפיה אמיתית.
החיות שלה היו: פרה, תנין, לביאה ולטאה. הכי אהבתי כשהיא הניקה אותי בתור פרה כשהייתי תינוק. חלב טעים מזה לא טעמתי מעודי.
מלבד אמא שלי, שהגנה על משק הבית והדרים בו- אבא שלי היה אחראי על כל הקורה מחוץ לבית. הבאת בשר יחד עם שאר גברי השבט, תיקון והחזקת הבית שלנו, טיפול בגורמים זרים ויציאה למלחמות.
למזלי- אבא שלי יצא להילחם בקרואלים כשהם שלחו שליחים שיחפשו אותנו, ומצאו את את הכפר שלנו ביער, והצליח להישאר בחיים. בגלל המקרה הזה נאלצנו לנדוד למקום אחר. אבל לי לא היה אפכת כלום- העיקר שאבא שלי נשאר בחיים.
ועל כך אני בכלל לא מתפלא. הוא יכול להפוך ל: עיט, דוב, טיגריס, סוס וצלופח. אח שלי הגדול שאל אותו פעם למה הוא הופך רק לחיות תוקפניות. אבא שלי לא ידע לענות לו- אבל אני אוהב טיגריסים- הם הכי ידידותיים בעולם כשהם לא בעד לאכול אותך, והפרווה שלהם ממש יפה ונעימה.
אח שלי הגדול הוא הבן הבכור במשפחה- וקוראים לו בֵּרְן. יש לו שיער קצוץ, עור שזוף והמון שרירים בגוף. הוא גילה את שתי החיות הראשונות שלי בגיל שנחשב למאוחר יחסית, אבל אמא שלי תמיד אומרת שהעיקר שהוא מצא אותן. "אותן" זה: בופאלו ופנתר שחור. היום הוא כבר מאורס לנערה בגילו שהייתה שכנה שלנו לפני הנדידה, בה המיקום של הבתים השתנה.
אני ממש מחבב אותה כי היא נחמדה מאוד. יש לה שיער בצבע חום בהיר מאוד ועור בהיר, אבל עיניים כהות מאוד. גם החיות שלה מוצאות חן בעיני- שונר וצופית.
אח שלי קלט את זה יום אחד ואמר לי למצוא חברות משל עצמי.
קצת כעסתי עליו בגלל שכבר הייתה לי חברה. וכבר המון זמן שהיא חברה שלי! מאז היינו ילדים קטנים מאוד, והוא לא יודע זאת!
לחברה שלי קוראים לֵן, והיא יכולה להפוך לסנאי. יש לה שיער מתולתל בצבע חול מעורבב עם קליפת עץ. קצת קשה להגיד את השיער שלה כי הוא משהו מיוחד מאוד. לי יש שיער חום פשוט שהשתלט לי על הפנים והעורף. לא משהו מיוחד.
טוב, למעשה, כל כולי לא משהו מיוחד. ואל תחשבו שאני ממעיט בערכי, כי תאמינו לי- אני יודע טוב מאוד מה הוא ערכי.
עד גיל 12, לכל החברים שלי כבר הייתה חיה למעט בודדים. אני הייתי אחד מהם.
אבל גם אחרי שנתיים, לא השתנה בי שום דבר ואפילו לאח הקטן של החבר שלי, כבר נמצאה חיה. התביישתי לבוא לשהות במחצת המשפחה שלו!
ועכשיו אני בן 15. ושום שינוי.
שמעתי לא פעם את הורי מתווכחים לגבי. שנאתי את זה. שנאתי את עצמי. מה קורה איתי? למה אני לא מצוא את החיה שבי!?
הרי אימי ואבי- שניהם יכולים להפוך ליותר משלוש חיות (וזה נחשב ליחסית מרשים) ואפילו לאחיי יש כבר חיות. אז מה נסגר איתי?
אפילו עם לן הקשר שלי התערער- אחרי המקרה שבו איזה נער אחד בגילי התגרה בי והעניין התפתח לתגרה.
(וכמובן שהפסדתי לו; כי אי אפשר לנצח קרנף.. גם אם הוא נמוך ממך, ורק עשיתי מעצמי צחוק.) לן הפסיקה לבוא ולדבר איתי כמידי כל יום, והעניין התגלה כפשוט מאוד- צחקו עליה שהחבר שלה הוא נער ללא חיה. זה רק גרם לי להיכנס לדיכאון גדול יותר..

אבל אתמול, אמא שלי נכנסה לחדר שלי, שנמצא על צמרתו של אחד העצים שצומח מהגג של ביתנו, ואמרה לי שהיא רשמה אותי לשיעור פרטי אצל הוניקי- פאטאצ'י.
רק השם שלו כמעט גרם לי להחליק וליפול מהעץ.
אמא הסבירה לי שהוא מאסטר שהגיע במיוחד מסין כדי לעזור בבעיות עם מציאת החיות, אחרי ששמע על השבט שלנו.
אמרתי לה שהוא בטח תחמן שלא יצליח לעזור לי, אבל היא התעקשה וכבר אמרה שהיא קבעה לי תור למחר.
למרות שממש לא התחשק לי לצאת מהמיטה בארבע לפנות בוקר, יצאתי בלוויתה של אימי (בצורת לביאה, כדי שלא אנסה לברוח) לכיוון המרעה שליד האגם עם המים הקרים כל ימות השנה.
לראשונה כשראיתי את הוניקי, ממש התחשק לי ליפול על אימי ולהתחנן שתחזיר אותי הביתה.
הוניקי התגלה כאיש עם עיניים צרות מאוד עד כדי תחושה שהוא עוצם אותן, שפם דקיק ואפור, אוזניים ענקיות ובגד שנראה כמו שקשור סביב גופו בצורת "איקס" בצבעים כתום ואדום.
הוא ישב באמצע האחו מול קרש עץ שעליו הונחו שני ספלי תה וקומקום ונראה כמו מישהו מתפלל. או בעצם ישן בישיבה.
אמא שלי נעצרה ואני איתה. היא נהפכה חזרה לאמא האנושית שלי וסידרה את הקפלים בבגד שלה.
אני רק הבטתי במאסטר (כנראה) לעתיד שלי.
הוניקי השמיע נחירה קצרה ומיצמץ בעיניו (דבר שהפליא אותי מאוד) וסובב את ראשו אלינו. לא ידעתי אם הוא מביט עלי או על אמא שלי. בעצם לא ידעתי אם הוא פקח בכלל את עיניים. אבל כשאמא שלי הציגה את שנינו- הוא קם כמעט מיד ושלף זרוע עם כף יד משום מקום ולחץ איתי ידיים.
הידיים שלו היו קפואות ומלאות קמטים. זה עורר בי חשק לחזור למיטה החמימה שלי.
הוא הציג את עצמו וחייך. אמא שלי החזירה חיוך ואז עמדה לעזוב, כשהיא השאירה לחישה באוזניי להתנהג יפה ולא לעשות בעיות.
היא נהפכה חזרה ללביאה ודהרה משם חזרה הביתה.
הבטתי בה עד שנעלמה וכבר לא הייתי בטוח אם הדבר שאני מביט בו זאת היא או הערפל.
כך או כך, הוניקי קטע את פרץ הגעגוע הספונטני ששלחתי לאופק ואמר לי לשבת, עם מבטא סיני קופצני אך רגוע.
התיישבתי מולו והוא מזג לשנינו תה עם טעם של מחטי אורן ומים חמים.
אחרי כן, הוא שאל אותי מספר שאלות שהיו בערך כמו- עד כמה אני אוהב מים, אם אני אוהב לרוץ, אם אני מפחד מחרקים, עד כמה אני אוהב בשר ואחרים..
בתום שאילת השאלות הוא רק שתק ונדמה שהוא נרדם שוב. אחרי דקה או שתיים מצאתי את עצמי טובל את האצבעות של כפות ידי בתה ומנסה לרוקן כך את הספל, אבל לבסוף המאסטר התעורר בקפיצה ואמר רק מילה אחת:
מדוזה!
בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עלי ולא התאפקתי והשפרצתי צחוק מפי.
זה ממש לא מצא חן בעיני הוניקי וכאשר ראיתי שהוא לא מחייך- הפסקתי לצחוק.
אבל לא פחות מארבע דקות וכבר השתכשכתי , רועד כמו משוגע, בתור האגם הקר תמידית. ממלמל בקשות תחנונים שירשה לי לצאת.
אבל המאסטר אמר לי שאם החיה שלי היא חיית מים, אני חייב לגרום לה לפרוץ החוצה!
שיקשקתי וכשהבטתי בידיים שלי בקושי הצלחתי לקפל את האצבעות לאגרוף.
בסוף הוניקי הרשה לי לצאת ואמר לי ללבוש חזרה את בגדי וללכת אחריו. הוא נשמע ממש מבואס, או אפילו מאוכזב. אבל יותר מאוכזב הייתי אני, כמעט עשר דקות בתוך המים הקפואים- לשווא!
כשהתחלנו ללכת, הוניקי הוביל אותי דרך ביצות, שדות קוצים ואבנים ענקיות שהיה צריך לטפס עליהן. ממש סבלתי מקור וכאבי רגליים וקיוויתי שאני לא אהיה חיה שתצתרך לחיות בסביבה כזאת. המאסטר סובב את ראשו אלי מידי פעם ושמעתי אותו נאנח.
נדמה לי שהלכנו שעה וחצי עד שהגענו לראש פסגה אחת שהשקיפה על… כל העולם!! או ככה זה לפחות היה נדמה לנער חולמני שכמוני.
הנוף שראו משם היה הים והחוף, היערות ופסגות הרים מושלגות, הר הגעש הדומם ולידו ההתחלה היבשה של המדבר הגדול של הדרום. הוזהרי לא פעם לא להתקרב לשם. כי הרי ששם נמצאים כעת הקוראלים. והם האויבים של השבט שלי. לא שאפשר לקרוא למישהו כמוני חלק מהשבט.
המאסטר ביקש מימני לפתוח את פי ולטעום את הרוח שנשבה.
זה נשמע לי ממש דבילי אבל פתחתי את פי. עכשיו המאסטר אמר לי לבלוע. בלעתי רוק. הוא הבחין בכך ואמר לי לבלוע את הרוח.
בלעתי שוב והמאסטר אמר לי לפרוש את ידיי לצדדים ולפעור ממש חזק את פי. עכשיו כבר שמחתי שאני והוא היינו היחידים בסביבה. הדבר האחרון שאני צריך זה עוד חבורה של נערים בני גילי שימצאו סיבה נוספת לצחוק עלי.
הוניקי אמר לי בעודו מרים את ידיו למעלה לנשום עמוק ולשחרר את הכל בצעקה.
הורדתי את הידיים והתחלתי להגיד משהו במחאה אבל הוניקי צעק עלי בסינית ומיד חזרתי לאותה תנוחה קודמת.
תצעק! הוא פקד ואני צעקתי צעקה קצרה. ממש לא הבנתי למה זה. לשחרר את הדיכאון שלי? להתאמן לקראת להיות אריה? אבל בין כל המחשבות האלו- ממש רציתי כבר שהשיעור שלנו ייגמר. ממש התפללתי לזה!!
הוניקי פקד עלי לצעוק שוב. צעקתי. הוא הורה לי לצעוק חזק יותר. חזק יותר!
שאפתי אוויר דרך פי וניפחתי את חזי, צרחתי ומרוב הכוח לא שמתי לב שהידיים שלי נשרו קצת למטה. עצמתי את עיני ונכנס עמוק לטרנס הזה. צרחתי שוב ומתחתי את ראשי, למעלה, לשמיים. דמיינתי שאני צועק על כל העולם! על אמא ואבא שרבים בגללי, על אחותי המעצבנת, על הנערים המתגרים בי, על השיעור הקשה והמעצבן הזה שהובא עלי בכפייה וגם על לן.
סיימתי לצרוח ושיחררתי את השרירים שלי השפתיים שלי. פקחתי את עיני וראיתי שהוניקי קפא קצת במקומו- אולי נבהל ואולי לא ציפה לזה. בין כה וכה שנינו הבטנו למעלה באותו הזמן, עם אותו מבט.
כמעט מיד כשסיימתי את הצרחה שלי- צווחה של נשר החזירה לי תשובה מלמעלה.
הוניקי חייך והשפם שלו התרומם.
הוא צחק ודילג במקומו. לא הבנתי מה הוא לעזאזל עושה..
אבל לפני שיכלתי אפילו להתחיל לתהות- הנשר צלל לעברינו ונחת מול רגלינו. הוא כופף את ראשו ונהפך לבן אדם שלא הכרתי.
הוא פנה עלי, נרגז.
הוא צעק עלי להפסיק לצרוח כמו משוגע. רציתי להסביר לו שהסיני שעומד לידי הכריח אותי אבל מרוב הפחד וההלם הגוף שלי השתתק. האיש הזועם עמד להסתובב וללכת ושלח בהזדמנות מבט נוזף גם להוניקי, למרות שאני בטוח שהוא לא חשב אפילו קצת על זה שהוא האשם בזה.

בערך בשתיים בצהרים שבתי הביתה. אחרי שהוניקי אמר לי שהשיעור נגמר- ממש שמחתי, למרות שהפנים שלו היו מהורהרים ואפילו קצת אובדי עצות, וזה גרם לי לדאוג. לדאוג בקשר אלי. וזה גרם לי להתבאס קצת. אבל עוד יותר התבאסתי שאחרי שהוא אמר שהשיעור הסתיים- הוא הותיר אותי לחזור בכוחות עצמי הביתה.
לא היה לי מושג איך חוזרים, והתעצבנתי עליו בגלל זה. אבל כשהסתובבתי לכיוונו, הוא נעלם כלא היה.
השעה עדיין הייתה בוקר אבל רק בצהרים מצאתי את דרכי הנכונה הביתה.
אמא שלי באה לקראתי, חיבקה אותי, ושאלה איך היה השיעור עם הוניקי, בעודה מובילה אותי מיוזמתה לביקתת הרחצה.
בעודה ממלאת מים נשענתי על הקיר וסיכמתי את השיעור בארבע מילים- הוא ניסה להרוג אותי.
אמא נשפה גיחוך דרך פיה והתחילה לפשוט את בגדי הלחים ומלאי הבוץ.
אחרי שהיא הורידה לי את החולצה נסוגתי מימנה והתפשטתי לבדי. אני כבר ילד גדול.
נכנסתי לאמבט למרות שלא אהבתי להתרחץ. המים אף פעם לא היו חמים ובקיץ הם אף פעם לא היו קרים.
אבל ניקיתי את השריטות והחבלות והליכלוך מגופי ומיהרתי לצאת ולמצוא, כמו חרדון, מקום עם שמש כדי להחמם.