אנני, פרק 5- על גג העולם

הם הלכו במסדרונות המלאים של בית הספר, משתחלים בין תלמידים בדרכי קיצור נסתרות שאנני תהתה אם אוליבר רק ממציא בדרכם.
"אנני, מה יש לך בסנדוויץ'?" שאל אוליבר לפתע.
"שום דבר מעניין. לאן אנחנו הולכים?"
"מה יש לך בסנדוויץ'?" הוא שאל שוב, מפתיע את אנני מעט בחוסר ההתחשבות שהוא נתן לשאלה.
"שוקולד וג'לי. לאן אנחנו הולכים?"
"ג'לי הכוונה לריבה?" הוא שאל בעודם מגיעים למסדרון ריק יותר.
"לא, ג'לי, כמו ג'לטין."
"אנני," אוליבר הסתובב אליה והביט בה במבט מוזר. "כמה החיים שלך קשים ומוזרים שיש לך ג'לטין בסנדוויץ'?"
אנני לא יכלה שלא לחייך בתגובה, מה שגרר חיוך מידי ממנו. "אני אתן לך לטעום, זה מדהים."
"אני לא אוכל ג'לטין ונמנע משוקולד רוב הזמן." הוא הסתובב והמשיך בדרכם.
"למה?"
"אני לא אוהב ג'לטין, המרקם גורם לי להקיא, ושוקולד הוא טעים אבל אני לא רוצה להגזים איתו."
הוא פתח דלת שהובילה לחדר מדרגות. כאן כבר לא היו אנשים. הוא החזיק את הדלת וסימן לאנני שתיכנס.
"אני לא יודעת, אתה בטוח שזה בסדר? לאן זה מוביל בכלל?"
"למקום האהוב עלי. אם תרצי, הדלת לא נעולה או משהו." הוא נכנס לחדר המדרגות ונתן לדלת להיסגר מאחוריו, אבל אנני תפסה אותה רגע לפני שהיא נסגרה ונכנסה גם היא. לא היה שם הרבה אור, רק כמה קרניים שהגיעו מחלון קטן בתקרה.
כשהיא יצאה היא מצאה את אוליבר עם ברנדון. זה היה הגג, והיה עליו גגון קטן בגודל שיתאים לארבעה אנשים.
"תיכנסי," אמר אוליבר ופינה מקום לאנני מתחת לגגון.
היא נכנסה במהירות והתיישבה על שמיכה רכה במיוחד שהייתה מתחתיו. "ברוכה הבאה לגג העולם אנני, מה דעתך?"
היא הביטה סביב בחיוך. מבעד לקצה הגג היא הצליחה לראות תלמידים מעטים שיושבים בחוץ וסורגי בית הספר לא הפריעו לה לצפות בתנועה המועטת שבעיר בשעות כאלו. "מדהים…" היא מלמלה בחיוך.
"זה עוד כלום, כשמזג האוויר טוב יותר כל הגג שייך לנו ואנחנו יכולים לראות מה שנרצה בחוץ. יש גם יותר אקשן בקיץ, אז קצת יותר מעניין."
"אני חושבת שזה מושלם כמו שזה," היא אמרה בחיוך קטן. "תגיד, למה יש לכם גגון גדול כל כך? ושמיכה? לא יהיה קל יותר לצמצם את זה למינימום?"
"פעם היינו ארבעה. היינו קבוצה כזו של חברים, אני, ברנדון, אחותינו ועוד בחור אחד. הבחור עזב, אחותי עזבה, עכשיו יש לנו מקום לארח אותך כאן."
"אז אני מבין שאין מה לדבר על לשבת איתכם?" שאל קול של בחור בעל מבטא איטלקי קליל מאחוריהם.
אנני הסתובבה וראתה בחור במעיל ארוך ושיער בהיר שמחייך בהתנצלות.
"אנני, זה הבחור הנוסף. קוראים לו לוקיאנו, ואם לא אכפת לך להישאר עם ברנדון בזמן שאני מדבר איתו זה יהיה מקסים."
אנני הנהנה בהסכמה. אוליבר קם במהירות והלך יחד עם לוקיאנו, תוך כדי שהם עזבו היא שמעה את אוליבר אומר משהו על זה שהוא לא מבין למה לוקיאנו לא חיכה לצהריים ואת לוקיאנו מתנצל אבל…
"אני שמח לראות שהם חוזרים להיות ביחד."
אנני הביטה בברנדון בשאלה, הוא נגס מכריך שהוא הוציא מהתיק של אוליבר. "הם היו זוג פעם."
"אוליבר הוא גיי?"
"הוא אומר שלא, אבל הוא היה עם בחור. אולי הוא פאן או בי או משהו, אבל הוא לא סטרייט."
"איך אתה יודע את זה?"
"תפסתי אותם מתנשקים בחדר שלו, על המיטה והכל. מאז אני דופק על הדלת לפני שאני נכנס," הוא הוסיף בגיחוך קל, והרצין שוב. "אחרי זה כבר לא ראיתי את לוקיאנו יותר, וכששאלתי את אוליבר איפה הוא אז הוא ענה שהיה להם ריב ולוקיאנו לא יחזור."
"זה חבל," אמרה אנני בשקט והביטה בכריך שלה.
"היום בבוקר לוקיאנו בא אלינו הביתה, כנראה הם קבעו לדבר אחרי בית ספר. מעניין אם קרה משהו."
"אולי זה לא עניינינו," אמרה אנני לפתע. "בינתיים."
"כל דבר שאוליבר עושה הוא ענייני, זה הקטע בלהיות אח גדול."
"זה לא נשמע כיף," הוסיפה אנני.
"וזה לא," השיב ברנדון. "אבל ככה זה. לפחות יש לו מישהו שידאג לו."
"מה לגבי הורים?"
ברנדון השתתק והשפיל מבט קלות. "אין לנו."
אנני הופתעה ומיהרה להתנצל, ועקב כך קיבלה את "זה בסדר, לא ידעת" הידוע לשמצה.
שתיקה מוזרה השתחררה בינהם בזמן שהם אכלו, וברנדון היה הראשון לשבור אותה.
"מה יש לך בסנדוויץ'?"
"כל הבנים רוצים לדעת את זה או שאלו רק אתם?"
"מה הכוונה?" הוא שאל, מופתע.
"אוליבר שאל אותי את זה, אתה שואל אותי את זה,"
"אנחנו סקרנים, זה בדם. אז, אנני… מה שם המשפחה שלך, שוב?"
"אוליביה."
ברנדון הרים גבה, המבט הסקפטי שלו גרם לאנני לגחך. "באמת?"
היא הנהנה בתשובה.
"טוב. אם כך, אנני אוליביה, מה תכולת הכריך שלך?"
"שוקולד וג'לי."
"ריבה?"
היא הנידה בראשה. "ג'לי. ג'לטין."
"בכריך? באמת? זה טעים בכלל?"
"אתה יכול לטעום אם אתה רוצה."
הוא הנהן והיא קרעה חתיכת כריך בשבילו, נתנה לו את החתיכה המדוברת וצפתה בו אוכל אותה.
התגובה שלו הצחיקה אותה, עיניו נפקחו והוא הביט למרחק במבט ספק מופתע ספק מעונג, וחייך אל אנני לאחר מכן בהתרגשות. "מי ידע, זה מדהים!"
"זה רק כריך," הזכירה אנני. "רוצה להתחלף?"
"מעניין מה יש לי…" הוא פתח את הכריך שלו והבעתו התחלפה בזעזוע. "פסטרמה," הוא סינן בשנאה.
"מה כל כך נורא בפסטרמה?"
"שזה כל מה שלא ראוי להיכנס תחת קטגוריית בשר, חבל להם לבזבז את המי-יודע-ממה-הזבל-הזה-מורכב אז הם דוחפים אותו לפסטרמה."
"אכלת את זה עד עכשיו."
"את לא מבינה, הבעיה היא לא הטעם. היא הרעיון, העיקרון, עצם הקיום."
אנני הנידה בראשה ברחמים דרמטיים במיוחד והושיטה לברנדון את השוקולד-ג'לי שלה. "תן לי ללמד אותך איך אוכלים פסטרמה."
הוא חייך והושיט לה את הכריך שלו, לוקח את השוקולד-ג'לי בחיוך. "תודה, גברת אוליביה אנני. בנושא לא קשור, אין לך במקרה שם אמצעי, נכון?"
"אולי יש, אולי אין, זה לא דבר שמגלים בשלב כזה."
ברנדון גיחך ואכל את מה שנשאר משוקולד-ג'לי בזמן שאנני אכלה את הנוף בעיניה יותר מאשר את האוכל.
"הם לא מקסימים ביחד?" שאל אוליבר מאחוריהם בקול מלבב.
אנני וברנדון נבהלו וקפצו להביט בהם.
"זוג יונים ממש. יונים, אם כבר מדברים, צריכות להתעופף. יש לכם שיעור."
"כבר?" שאל ברנדון והביט בשעון. "אוי, היה צלצול כבר."
"לא נורא, לא יהרגו אותנו על איחור." אמרה אנני וקמה.
"דברי בשם עצמך, יש לי שיעור בקרוואנים," הוא החזיק את הכריך בפיו וסידר את המעיל שלו. "להתראות אנני, שמחתי להכיר," הוא אמר ורץ לכיתה שלו.
"הוא נחמד," אמרה אנני לאוליבר כשהם עשו את דרכם לכיתות שלהם.
"אם את אומרת."