אנני, פרק 3- ארוחת בוקר איטלקית

"אוֹלי, בוקר." כרית נזרקה על הבלונדיני חסר הישע. הוא התמתח ועבר לישיבה על מיטתו הגדולה כשרגליו עדיין מכוסות.
"בוקר טוב ברנד," פיהק אוליבר והתמתח. הוא היה תשוש כאילו בכלל לא ישן.
"לקום, מה אתה חושב לעצמך שאתה יושב?" ברנדון, אחיו הגדול של אוליבר, נכנס אל תוך החדר ולקח את הכרית שזרק עליו. "בית ספר. באיזו שעה הלכת לישון?"
"ב… לא זוכר, נרדמתי מוקדם."
ברנדון הניד בראשו ותפס את אוליבר בזרוע אחת, מושך אותו מהמיטה לעמידה. "בית ספר."
"יש לי היום פסנתר…" מלמל אוליבר בעצב והתחיל לחפש את חוברת התווים שלו.
ברנדון בהה בו לעוד דקה קצרה ואז וויתר על השאלות שהוא רצה לשאול. "קח," הוא אמר לאחר חיטוט בארונו והוציא את בגדי בית הספר שלו. "תתארגן."
"מה השעה בכלל?"
"חמש וחצי."
"תעשה לי טובה ותעיר אותי בשעה נוחה יותר," הוא אמר תוך כדי פיהוק ולקח את הבגדים המקופלים, רק שבמקום ללבוש אותם הוא הניח אותם על המיטה והצטרף עם אחיו אל אחותו ליד השולחן במטבח עם כמה פאנקייקים וכמה חביתות.
אוליבר לקח לעצמו קצת חביתה ועגבניה, אך לפני שהספיק להכניס את האוכל לפיו נשמעה דפיקה בדלת.
"אני הכנתי אוכל," אמרה אחותו מיד.
"אני שוטף היום כלים," ציין אחיו בחיוך קטנטן של ניצחון.
"אבל אני לא לבוש…" ניסה אוליבר לתרץ בלי הצלחה רבה.
"יש לך פיג'מה אז אל תגזים ותפתח את הדלת שתספיק לאכול משהו."
"בסדר, בסדר… צארים," מלמל אוליבר לעצמו והלך אל הדלת.
עוד דפיקה נשמעה, חזקה יותר הפעם. "רגע!" הוא קרא והגיע לדלת ובלי לבדוק מי נמצא בצד השני הוא פתח.
"היי."
אוליבר שתק לרגע, מביט בעיניים לא מאמינות בדמות העומדת מולו. "חכה כאן," הוא אמר לבסוף, נכנס חזרה לתוך הבית וסוגר אחריו את הדלת. הוא תפס את הז'קט הראשון שראה ולבש אותו על הפיג'מה במהירות תוך כדי שהוא עושה את דרכו למטבח. הוא תפס צלחת עם פאנקייק יחיד והוסיף מייפל ושוקולד, ובידו השנייה לקח את החביתה שלו.
"לאן?" שאל אחיו.
"כבר חוזר," ענה אוליבר בלי לעצור.
הוא חזר לדלת במהירות ובעזרת המרפק פתח אותה בקושי קל. "קח, תאכל." הוא אמר בטון תקיף ונתן לו את הצלחת עם הפאנקייק.
הבחור עם המעיל הארוך שעמד מולו לא התנגד ואחז את הצלחת, אך לפני שהוא בכלל העז לחשוב אכילה הוא שאל את אוליבר אם הם יכולים לנהל שיחה.
"עכשיו?" שאל אוליבר, הקור התחיל לחדור עמוק יותר ויותר אל עורו.
"אפילו לחמש דקות."
אוליבר נתן לזה עוד שניה של מחשבה. "בחוץ," הוא אמר לבסוף ולמרות שעל רגליו היו רק זוג גרביים לבנות הוא יצא מהבית וסגר אחריו את הדלת.

הם התיישבו יחד על הספסל הלח עד רטוב שבגינה. אוליבר רעד מעט ואכל בשקט, כך גם עשה הבחור שישב לצידו.
"קר לך?" הוא שאל את אוליבר לפתע.
"תקצר את זה לוקיאנו, אתה לא נעלם לשנתיים ואז שואל אם קר לי."
לוקיאנו שתק לרגע ואז הניח את צלחתו על הספסל. הוא הוריד את מעילו ולפני שאוליבר הספיק להשמיע תלונה או צליל של סירוב המעיל הארוך מצא את מקומו על גבו הלא-לבוש-במיוחד של הבלונדיני.
"אוליבר," התחיל לוקיאנו לומר ולקח נשימה עמוקה. "אני… מתגעגע."
אוליבר הביט בו בלי להגיב בשום דרך.
"כבר שנתיים שאני מתגעגע. אני רואה אותך בבית הספר, מרחוק, בספרייה, במסדרון… ואני לא מצליח לבוא ולומר שאני מצטער."
אוליבר שתק לעוד כמה שניות. "תאכל את הפאנקייק שלך," הוא אמר לבסוף.
לוקיאנו עשה כמצווה עליו ואכל בזהירת עוד רבע פאנקייק. "אז זה לא?"
אוליבר שלח בו את המבט הכעוס שהיה לו במשך כל אותו הזמן שישבו בחוץ, ואז התרכך ונאנח. "אני לא יודע. לא ככה."
"איך ככה?"
"ככה." ענה אוליבר בפשטות. "על הבוקר, כשקר, בחוץ, הגרביים רטובות, החביתה התקררה לי, אני עוד יושן כלל, אתה צץ ממי יודע איפה לעזאזל, הספסל רטוב… ככה."
"אני ראיתי אותך בבית הספר," התחיל לוקיאנו לדבר בקול שקט מעט, בודק את התגובה של אוליבר לכל מילה. "הרבה. תמיד חיפשתי אותך, רציתי לומר לך עוד קודם אבל כל פעם קפאתי. היית כל כך קרוב לפעמים, הייתי צריך לקחת צעד אחד… אוליבר, אני מתגעגע אליך כל כך…"
"לוקי…" מלמל אוליבר בעצב, ואז עצר את עצמו. 'לא זמן לרחם עליו,' הוא קבע בראשו. "מה השתנה שדווקא היום הצלחת?"
לוקיאנו עצר לרגע. "אמא שלי הייתה בתאונת דרכים שלשום."
"מה?" גמגם אוליבר את ההבהרה היחידה שיצאה מפיו באותו רגע. "א-אני כל כך מצטער…"
"לא, היא חיה, זה לקח לה עד אתמול בערב לחזור לעצמה אבל היא תהיה בסדר בסוף. אבל פחדתי כל כך, אתה יודע? אז הכל נשפך בבת אחת, כל מה שהחזקתי כבר במשך שנים. זה התחיל מהפחד שלי ומכמה שנבהלתי, התקדם לזה שלא הייתי יכול לראות את אבא מרוב שזה היה לא נכון ואיכשהו במהלך כל הבכי הזה גם הגעגוע שלי אליך עלה כנושא." לוקיאנו עצר ולקח נשימה עמוקה, מביט באדמה במבט עיקש. "אז היא דיברה איתי והיא אמרה לי שאם אני אפחד כל פעם, אני לא אצליח להתקדם. ידעתי את זה כבר אבל אחרי התאונה זה היה שונה. זה הזכיר לי באיזו קלות אני יכול למות לפני שאני אספיק לומר לך משהו, באיזו קלות אתה פשוט תיעלם… אני לא אהיה בסדר עם עצמי לעולם. אפילו אם אתה לא רוצה אותי חזרה, אני אבין את זה. אני זה שבחר ללכת מלכתחילה ואני האשם היחד בזה. כל מה שאני רוצה שתדע זה שאני באמת מצטער נורא, ואני מקווה שבלב שלך תוכל לסלוח לי, אם יש לי מזל אפילו למצוא לי מקום בחיים שלך כחבר."
אוליבר ניגב את עיניו הלחות והנהן. "למען האמת, גם אני התגעגעתי אלייך." הוא חייך חיוך קטן. "אני שמח שבאת, כשהלכת חשבתי שאתה פשוט רוצה להיפטר ממני אז לא יכולתי ללכת להציק לך לגבי זה."
לוקיאנו חייך חיוך רחב אל אוליבר. "אתה הבחור הכי מדהים שקיים," הוא קבע. "פשוט הכי מדהים."
דמעה זלגה מתוך עינו של אוליבר, גוררת אחריה אחד נוספת ועוד אחת. "סליחה," הוא מלמל והתחפר בחזה של לוקיאנו, שואף בכל ריאותיו את הריח הייחודי של פירות הדר, מנטה, ניירות, דשא קצוץ וקמצוץ של סיגריות.
"על מה?"
"שאני בוכה כמו מפגר," ענה אוליבר וחיבק את לוקיאנו קרוב יותר. "עד עכשיו לא הבנתי אפילו כמה אני מתגעגע-"
"זה בסדר," אמר לוקיאנו וליטף את שיערו בניחום. "אבל אתה צריך להתארגן לבית ספר."
אוליבר הנהן ועזב את לוקיאנו, מנגב את עיניו האדמדמות. "אם אתה לא עסוק אחרי בית ספר היום, תבוא אלי."
"אין לך פסנתר?"
"זה לא משנה. אנחנו צריכים לראות איפה אנחנו עומדים כרגע."
אוליבר פנה אל תוך ביתו, ואז חזר. "המעיל שלך," הוא אמר והוריד מגבו את המעיל.
"תודה." הוא לקח את המעיל ולבש אותו, מושיט לאוליבר את הצלחות הריקות. "על הכל."
"נתראה," הוא אמר ונכנס אל תוך הבית כדי להתארגן לבית הספר.