אנני, פרק 2-אוליבר מילר

אנני התעוררה בבוקר שלמחרת ונותרה לשכב מתחת לשמיכה לעוד חמש דקות שנתמחו לחצי שעה. אי אפשר להאשים אותה, הרי מי יצא מהמיטה אחרי שהוא בילה לילה לשם בלחמם אותה?
אבל לצערה אין לה ברירה. לבסוף היא הזדחלה מתוך המצעים החמימים ולתוך ארון הבגדים שלה. היא הוציאה את מדי בית הספר שלה שכללו חצאית שחורה עד הברכיים, חולצה לבנה עם כיס שעליו ישנו סמל בית הספר ועניבת נשים שחורה.
לאחר מכן היא הלכה למקלחת וסירקה את שיערה הארוך יחד עם שאר הדברים שהייתה עושה כל בוקר. היא חייכה להשתקפות שלה חיוך עצוב ובליבה שמעה קול שאומר 'אני צריכה להגיע לכבשן, נדבר אחר כך?'
לבסוף, אחרי שהתעטפה במעיל עבה וצעיף מחמם, היא עשתה את דרכה לבית הספר. הרחובות היו רטובים לגמרי, כנראה ירד גשם בלילה. היא דילגה בקלילות מעל השלוליות, שיר מתנגן בראשה. בבית הספר כולם מיהרו להיכנס לאן שרק אפשר כדי שלא לסבול את הקור, וכאשר הם ראו את אנני מחייכת חיוך מטופש ומאושר כתמיד הם לא יכלו שלא לתהות מה עובר בראשה.
"אה, סליחה," אמר ילד בלונדיני שנראה שקוע במחשבות שנייה לפני שהם נתקלו אחד בשני.
"זה בסדר," ענתה אנני, לא מבינה בדיוק על מה הוא מתנצל מאחר והוא מעולם לא התנגש בה.
בשניות הקצרות בו הביטה בו היא לא הצליחה לקלוט את גוון העיניים שלו, שכן הוא בהה ברצפה בצורה אינטנסיבית, אבל היא ראתה את שיערו הבלונדיני הבהיר ואת עורו החיוור בצורה כמעט חולנית. היה לו תיק דוורים שחור דמוי עור עם אבזמי כסף ונעלי האולסטר הלבנות שלו היו מרופטות ותשושות, כאלה שכנראה עברו איתו הרבה.
"אני צריך ללכת," הוא הודיע והרים אליה מבט ירקרק-כחלחל בהיר עם עיניים ענקיות והבעה ישנונית אך טרודה.
"כמובן," היא אמרה ופינתה לו את הדרך במחשבה שהיא הייתה צריכה לשאול למה הוא מודיע לה דבר כזה מלכתחילה. במקום זה היא המשיכה ללכת בכיוון הנגדי לעבר כיתת הצרפתית שלה, מנסה לחשוב על משהו מלבדו. איכשהו, העיניים הבהירות שלו נחרטו בזכרונה כמו צלקת עמוקה, ובכל פעם שהיא ניסתה לדמיין משהו הוא רק הצליחה לראות את אותו הגוון שהזכיר לה מים עמוקים וצלולים.
בכיתה היא שלפה מתיקה ספר וזוג אוזניות. ברגע שאתה לא יכול לשכוח ממה שמטריד אותך, תתמקד בדבר אחר. היא קראה כחצי פרק של 'חיי המשעממים כמעצבת' מאת מריה רוקנילד, מעצבת האופנה המועדפת עליה עד אשר הצלצול קטע אותה.
כשהמורה נכנסה לכיתה היא הכניסה את הספר והאוזניות חזרה אל תוך התיק שלה. בהתחלה היא השתדלה להקשיב למורה וללמוד, אבל הקול המונוטוני שלה גרם לאנני לשקוע בעולם של ציור במחברת. היא ציירה את הבובות שלה עם בגדים שהיא חושבת לתפור להן בעתיד.
"מיס אוליביה?" שאלה המורה לקראת סוף השיעור. אנני הרימה את ראשה להביט במורה כמי שהרגע התעורר משינה עמוקה. "שמעת אותי?"
"לא," הודתה אנני בשקט. "תוכלי בבקשה לחזור על זה?"
המורה נאנחה. "יש לכם עבודה במקום מבחן ברבעון הזה, והעבודה היא בזוגות. את עם אוליבר מילר."
אנני הנהנה למרות שלא היה לה מושג מי זה אוליבר מילר. נו, מילא, לפחות יש לו שם נעים. 'אוליבר מילר' היא אמרה לעצמה בליבה, כותבת את השם בשביל לבדוק מי זה.
העובדה שלא ידעה מי זה היא סימן טוב מאחר ואם הוא היה בלאגניסט רועש היא בטח הייתה יודעת מי הוא.

בסוף השיעור ולאחר שכולם פינו את הכיתה במהירות הבזק אנני נותרה לארגן את התיק שלה.
"אנני אוליביה?" שאל קול מוכר מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את אותו הילד הבהיר ממקודם.
"איך אתה יודע מה השם שלי?" היא שאלה בהפתעה. הוא נראה פחות עייף אבל עדיין לא הסגיר רגש.
"אני לומד איתך באותה כיתה מתחילת השנה, אוליבר מילר."
היא פערה את עיניה בהפתעה קלה. "לא ראיתי אותך."
"אני יושב מאחור," הוא אמר במהירות. "אני מניח שיש לנו עבודה ביחד."
"בהחלט," ענתה אנני. "אני חייבת ללכת, השיעור הבא שלי נמצא בצד השני של הבניין, ניפגש בספרייה בהפסקה הגדולה?"
אוליבר הנהן אליה. "תגידי," הוא עצר מבעדה ללכת. "יש לך חפיסת קלפים?"
"לא, מצטערת."
"זה בסדר. תודה בכל אופן." הוא סידר את התיק שלו ויצא מהחדר בהליכה מהירה, מותיר מאחוריו את אנני עם ראש מלא בשאלות.