אנני, פרק 1-יום שמשי אחרון [גינת הצללים-שכתוב]

זה היה אחד הימים החמימים שנותרו בשלהי ספטמבר של אותה השנה, השמש העדינה זרחה מעל לקנדה הקרירה.
כמו כל אדם שפוי במידה זו או אחרת, אנני בילתה את זמנה במרפסת מלאת הירק במסיבת תה לא מאורגנת עם בובותיה. היא חייכה בנועם אל כל אורח ואורחת של מסיבתה הקטנה, שכן הם היו כמו ילדיה שלה.
"התרצה עוד קצת תה, אדון סמית' הנכבד?" היא שאלה בעיניים כחולות ורכות, וכאשר היא שמעה בשתיקתו שאין צורך בכך היא החליטה למלא מחדש את התה שבכוסה שלה.
כל אחד בעיירה כבר ידע, אנני היא לא כמו כולם. לפחות, ככה הם קראו לזה, הרי שמיוחדת הייתה מחמאה גדולה. זה התבטא בעיקר בשיער הכחול שלה, ובשביל רוב האנשים נגמר שם, אבל אלו שהכירו אותה מהכיתה או מהרחוב ידעו על האהבה שלה לבובות והחשיבו אותה למה שנראה כסכיזופרניה שההורים לא טרחו לפתור. מי שהכיר אותה גם נרתע מהשקט התמידי שלה שלווה במבטים שונים ומשונים.
"אנני! איפה את?" היא שמעה קריאה מפנים ביתה.
"אני בחוץ אימא, יש יום יפה."
היא ראתה את אימא צצה מתוך הבית ומביטה לשמיים האפרפרים. "מה שנשאר מיום יפה, התכוונת."
"אפשר לומר," אנני צחקקה מעט. "אבל אל תשכחי שאפשרי לשבת בשמש בחוץ בלי שיהיה לך קר רק עם קרדיגן אחד עלייך."
"נכון," היא אמרה ברוך והעבירה יד בשיער הכחול של אנני. היא לא שמחה על הבחירה הזו אבל לא היה לה מה עוד לעשות. "תקשיבי, אנני, אני ואבא צריכים לנסוע לחודש מטעמי עבודה. אני מצטערת אם א-"
"זה בסדר אימא, סעו. אני בלימודים בכל אופן רוב הזמן."
"את בטוחה שאת לא צריכה מישהו איתך?"
"אני בת שש עשרה אימא, אני חושבת שאני אסתדר."
היא חייכה ונתנה לאנני נשיקה קטנה על לחייה. "תודה, אני אוהבת אותך יקירה," היא אמרה בצרפתית המושלמת שלה בקולה המתנגן. "כדאי שאני אלך להתארגן."
אנני הנהנה ונותרה לשבת כאשר אימא נכנסה חזרה אל תוך הבית. עברו כמה דקות והשמש כוסתה בשמיכת עננים עבה. מזג האוויר החל מתקרר והיא אספה את בובותיה אל חדרה, שם הניחה כל אחת מהן במיטה משלה בעדינות אימהית.
לאחר מכן היא הלכה לישון, נותנת לעצמה מנוחה לפני החזרה אל בית הספר.