אני ערפדית?! אמת חיי… פרק שני:

הייתי בהלם! מזאת אומרת ערפדית?! שתקתי דקות ארוכות ואז אמרתי כולי משקשת מפחד: "אין דבר כזה ערפדים! ולא מחשפות ולא טרולים ולא שדים רצחניים ולא גמדים קסומים!"
הוא יצא אל האור… הוא נראה טוב! אני לא חושבת שראיתי משהוא יפה כזה מימי.
"את דניאלה לא?!" שאל בקול רגוע. "כן… איפה אמא שלי?" שאלתי… כבר התחלתי לפחד! הוא ממש הביל אותי! "אמא שלך?! אה את מתכוונת לרונה…" אמר וצחק… פה כבר התחלתי ממש לפחד! "כן… אני הבת של רונה! מה מצחיק פה בדיוק?!" שאלתי… הוא התחיל להתחקרב אליי, הוא שלף שניים. התחלתי לרעוד ולא הרגשתי את הרגלים! כבור רגע הייתי על הרצפה ניסתי לעבוד עליו שהתלפתי.
"את לא יוכולה להעלם לי ככה!" פסק הערפד ורכן מעליי והוסיף: "אני לא יודע מה את יודעת או לא אבל נעשה את זה מהר! ההורים הביולוגים שלך רוצים לראות אותך!" פסק הערפד. "מה הוא רוצה ממני?!" חשבתי לעצמי. "כבר 10 דקות אני מנסה להסביר לך מה אני רוצה ממך!" פסק הערפד. "אני רוצה הביתה" חשבתי בפחד. "ואני כאן כדי לקחת אותך אל הבית האמיתי שלך!" צעק. "רגע אני חושבת את זה! אז איך הוא שומע אותי?!" חשבתי. "אני קורא מחשבות בסדר?!" אמר הערפד בחיוך אשר הבליט את השיניים שלו.
"אין דבר כזה ערפדים זה סתם אגדה עתיקה אין דבר כזה בכלל! זה רק באגדות!" פסקתי ברואשי. "אז מה אני? ציפור?! את מבינה בני האדם מתרכזים כל כך בעולם שאתם רוצים שהיה לעצמם שהם בכלל לא רואים את העולם האמיתי! הלו אתם לא לבד כאן!" פסק הערפד.
הרגשתי שאני מעבדת מכוחותי.
"טוב אני מבין שאת סתם ילדה קטנה שלא מבינה כלום! את לא מכירה חלק גדול בעצמך… את מדחיקה את מי שאת!" פסק הערפד. הוא הרים אותו על גבו וכעבור רגע הייתי בבית שלי… הוא הריד אותי מגבו ואמר: "אנחנו עוד נתראה! זה לא היה כיף גדול לראות אותך, אבל לצערי יש לי הרגשה שעוד ניפגש אבל את לא תזכרי את זה!" אמר הערפד.
"מזה איפה אני?" אמרתי בבלבול וקראתי: "אמא אמא את כאן?"