אני לא מיוחדת-פרק 6

הרגשתי רוח מלטפת את פניי ופקחתי את עיניי, הייתי מופתעת ממראה עיניי. הייתי כמה מטרים מעל המים, צופה בנחל השומם. פחדתי לזוז, אך לאחר כמה דק שאני הבטתי בדניאל בתמיהה, התחלנו לצחוק.
"אני לא מאמינה", אמרתי צוהלת, משוטטת עם כנפיי מסביב לעצים.
"זה דבר מדהים, אני יודע", הוא אמר, מוחק אך לא זז ממקומו.
"עד כמה שאת נהנית אני חושב שזה מספיק ליום אחד..נמשיך מחר"הוא אמר יורד אל האדמה, ומחזיר את כנפיו. עשיתי כמותו.
התחלנו להתקדם מעט ולפתע האשליה נגמרה וחזרנו להיות שוב בחדר האימונים האפלולי והגדול. לפני שדניאל עמד לצאת מהדלת אמרתי תודה. הוא הביט וחייך, ויצא מהחדר.
ישבתי וקראתי ספר על ההיסטוריה של השדים. ג'ייד הלוותה לי אותו. ג'ייד נערה נחמדה מאוד,ובכל זאת משהו שונה בה.התיישבתי לידה , והיא הפסיקה לכתוב.
"מה את כותבת", שאלתי אותה בהבעת פנים מסוקרנת.
"אני כותבת שיר", היא ענתה לי בחיוך קודר.
"אוקיי.", אמרתי. "על מה הוא", שאלתי.
היא הביטה בי ועיניה החלו לדמוע, לדמוע ללא הפסקה.
"את,את בסד-אני רק רציתי", היא קטעה אותי-
"זה בסדר, אני טיפה רגישה בנושא הזה", היא אמרה מנסה לעצור את הדמעות.היא נראתה לפתע כל כך קטנה, כל כך קטנה שזה גורם לך לרצות לחבק אותה ולא לעזוב לעולם.
"אחותי, אחותי הקטנה דיאנה", היא הוסיפה לאחר שדמעותיה אט אט פסקו. היא הקריאה לי את שירה:
'כשהמחשבות רצות, הזמן עוצר
ועמוק את הלב גורר.
לקרקעית הנשמה,
קרקעית אפלה ומוזרה.
קרקעית שאף אחד לא מכיר,
קרקעית שבה אין אחד,
אחד שלא בכה.
"ואוו", אמרתי נדהמת, היא כשרונית.
"איפה אי.פה אחותך", בלעתי את רוקי.
"בקרקעית, בקרקעית האדמה", היא ענתה לי ומבטה פונה אל הרצפה.
הבנתי את הרמז שלה. אחותה נפטרה. לאחר כמה שניות של שתיקה מביכה הצטערתי.
"אני מצטערת", אמרתי והרגשתי אשמה.
"לא זה בסדר", היא אמרה וקולה היסס.
"מה קרה לה?", נפלטה לי במהירות השאלה.
"זה, זה קשה לספר", היא אמרה מובכת מהשאלה.
"לאלא את לא חייבת לענות על זה", אמרתי וניסיתי לחייך חיוך מעודד
-נ.מ ג'ייד-
זה נורא.אני לא מאמינה. איך היא מעזה לשאול גבר כזה. רק אם היא הייתה במקומי, במצב שלי, יתומה. ללא יכולת לראות מישהו מהמשפחה שלי, כשהחיים שלך הם חידה. ולגור עם שדים, כשאת בכלל לא אחת מהם.