להלה.

אני והשד שלי – פרק 2

24/08/2012 713 צפיות אין תגובות
להלה.

הקול הראשון שמודיע על הבוקר הוא הקול של הדרך תחבורה היחידה בעיר.
המנוע של האופנוע של ג'ון.
"ג'ון! ג'ון!" קוראים הילדים היותר קטנים במושבה. הייתי שמח להיות ביחד איתם, אבל יש לי בית-ספר.
עוד יום משעמם ורגיל בבית-ספר.
קמתי, לפי השעון המעורר הרגיל שלי ששמו ג'ון, ושמתי דבר ראשון את המגפיים. זה מנהג שאבא שלי לימד אותי. "גם אם אין גשם בחוץ – שים מגפיים. אחר כך תוריד אותם, מצידי."
אף פעם אין גשם במושבה שלנו.
אני יורד למטה, זורק תוך כדי את הבגדים על גופי. אני לוקח חופן של פתיתים ודוחף אותם לפי בגסות. אבא שלי, לי, לא פה. כמובן, למה ציפיתי. הוא בטח יחזור עוד מעט מהשתייה הלילית שלו ויהיה מורעב.
שמתי את השקית של הפתיתים בזווית מזמינה ויצאתי מהדלת.
"היי, ניק, 'צה את ה – היי, ילד, עזוב ת'חולצה – עיתון?" ג'ון קרא אליי. הוא נראה קצת עסוק, עם כל הילדים הנלהבים.
"אתה נראה קצת עסוק, עם כל הילדים הנלהבים." אמרתי. חלק מהילדים נעלבו, וישרו את חולצתם המאובקת תוך שניות. השאר המשיכו לקפץ סביב ג'ון.
"אתה יודע מה אומרים – בנ'דם לא עסוק הוא בנ'דם לא קיים!" אמר ג'ון, בקול נורא נורא חזק, אבל עדיין לא צרחה.
"אני לא מכיר את הפתגם הזה, אבל… טוב, נו. זרוק ת'עיתון." אמרתי בחיקוי מבטאו העירוני של ג'ון.
ג'ון גדל בין עשירים בעיר הגדולה, ביער. למרות שנולד לגדול להיות ילד מפונק ועשיר, הוא החליט בגיל שמונה-עשרה לאסוף את עצמו ולהתחיל מחדש את החיים שלו במושבות, עם העניים. הדבר היחיד שהוא לקח איתו זה האופנוע. הוא עדיין יוצא מדי פעם – כל יום ביומו, למען האמת – לבקר את החברים הישנים שלו בעיר. אבל הוא עדיין נמצא איתנו דיי הרבה זמן.
אוה, והוא מביא לי את העיתון מהעיר כל פעם שהוא הולך לשם. אני אוהב עיתונים. זה המבחן האינטלקואטלי שלי. התשבצים, הקריאה, הספירה.
"טובתודהרבהג'ון!" אמרתי במילה אחת, נלהב לקרוא כבר את העיתון בשיעור.
הלכתי ברגל עד המבנה שקורא לעצמו בית-ספר. זה מבנה גדול ומרובע מלא חלונות שלא נראה לי קשורים לקומות. אין ממש גינה, רק קרוסלה ישנה ושתי נדנדות שאם מתנדנדים בהן חזק מדי מתנגשים בקיר של הבית-ספר. וזה כואב.
"בוקר טוב, מר קריני," אמרתי, עם העיתון ביד. לא חיכיתי אפילו לתשובה שלו. נכנסתי הישר אל הכיתה, מאושר עד הגג, רק מחכה לשיעור כדי לקרוא את העיתון.
אבל מישהו ישב על הכיסא במקומי.

"טוב, אתה יודע, אני לא מחוייב להזהיר אותך, אבל אני יכול. אז… אם בא לך תלך לאחות ותסתגר שם או'משו," הנער על הכיסא שלי אומר.
"אוף, נו. באסה. רציתי לקרוא עיתון," אמרתי.
"אני מצטער," הוא אמר כשהוא מושך כתפיים. "אבל פתאום מתחשק לי נורא."
"אוף, תמיד שמתחשק לך אתה נהיה אנפיטת."
"אנטיפת, ניקו. אומרים אנטיפת."
"למי אכפת? אוף." סדרתי את הספרים שלי על השולחן והלכתי אל המורה. היא הייתה עסוקה, אז הצקתי לה, ואמרתי "המורה המורה המורה המורה המורה המורה" שוב ושוב ושוב. כשיש לך מורה מחורבנת, אתה תנצל כל שנייה כדי להציק לה.
"מה, ניקולאס?"
"השד שלי אמר לי שעוד מעט הוא ישתלט עליי. אפשר את החדר?"
"כמובן שאפשר את החדר, ניקולאס," נאנחה המורה.
החדר היה, פשוט כמשמעו, חדר. שום דבר מיוחד לא היה בחדר הזה, חוץ מזה שהוא היה מרופד כולו בכריות וקטן-עד-כדי-שיגעון. ונעול. כמובן שהוא היה נעול. אם לא, השד שלי היה יכול לפתוח אותו.
המורה הובילה אותי לחדר בנוהל הרגיל. האחראי, במקרה הזה המורה, מוביל את הילד לחדר וסוגר אותו שם. במידה והילד 'משתנה' לפני סגירת הדלת, המורה אמורה לברוח.
כזה היה הנוהל, כזה היה החדר. ככה הלכו החיים שלי.
כשעמדתי בחדר, כריות צהובות מסביבי בכל מקום, התחלתי להרגיש שוב את התחושה המוזרה הרגילה. היא לא באמת רגילה, זה פשוט שהתרגלתי.
זה מתחיל מהרגליים. מין תחושת חוסר שליטה עליהן, מגיעה כל כך חזק עד שאתה מתקפל בין רגע. אחר כך הידיים נופלות, ואז אתה מרגיש את כל הבטן שלך מתהפכת בזמן שאתה לא שולט על הצוואר שלך והראש מתגלגל כלפי פנימה. אם הייתם רואים אותי ברגע זה, הייתם מתחלחלים ומשתגעים.
אני נופל על הרצפה רק עכשיו. הגוף שלי מתעוות והידיים נזרקות למעלה. העיניים שלי עכשיו יצאו משליטה – כך יוצא שהן מתגלגלות ומסתכלות על המראה שבחדר – המראה הדו-צדדית, שמהצד השני שלה מורה יכול להשגיח עליי.
מה שאני רואה מבהיל אותי, אבל אני לא יכול לקפוץ בבהלה וגם לא לצרוח, כי עכשיו הפה שלי נפתח ונסגר ללא שליטה. אני נהיה חיוור לגמרי, אבל זה רגיל ולא מדאיג.
עכשיו אני קולט שפתאום הגוף נרגע, ואני מתחיל לעמוד לאט לאט. הנה, עכשיו הגיע השלב הזה. הוא עדיין שולט על הגוף, אבל הוא לא שולט על המוח. כמובן שעוד מעט הוא כן ישלוט, ואני אשלוט רק בחלק של הראיה והשמיעה. אני לא אוכל לחשוב על כלום חוץ ממה שאני רואה, ואם השד ישתלט מספיק חזק, הוא אולי אפילו יחשוב במקומי.
זה בדיוק מה שקורה, כמובן. עם המזל שלי.
אני רואה דלת ואני מתקרב אליה, קצה פי מתעוות לחיוך מוזר, שנמחק כמעט מיד. אני דופק בדלת חזק. "זהו, זה נגמר!"
הדלת, לא למזלי, לא נפתחת. המחורבנים מחליטים לא להאמין. יופי להם, שילכו לאן שילכו. אני אבלה כאן קצת זמן.
למה בכלל בעצם הייתי צריך להזהיר אותי? הייתי צריך פשוט להשתלט וזהו, להחריב את הכיתה. ולשגע אותו.
יכול להיות שאני נהיה אנושי לאט לאט?
אני רואה את עצמי מביט לעבר המראה ומסתכל בבבואה שלי. בבואה מכוערת של ילד שהידיים שלו מוטות קצת קדימה והראש שלו שמוט לצד, כמו מריונטה מלאה קשרים שאפשר למשוך רק בקושי בחוטיה.
אני מרפה את הגוף ונופל. גופי נשמט על הכריות הנעימות כאילו מישהו עזב את הבובה מלמעלה. אני נאנח, כמו שכל ילד עושה אחרי שהשד יוצא ממנו, אני קם, הגוף שלי רפוי ושמוט ואני בקושי עומד, והולך שוב לכיוון הדלת חיוך קטן וזוועתי מלווה אותי.
"זהו, זה נגמר!" אני צועק.
ולהפתעתי הגמורה, וגם להפתעתו של ניקו, כנראה, הדלת נפתחת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך