אני והשד שלי – פרק 1
פרק ראשון:
כל הספרים כמעט מתחילים באמצע ההתרחשות, כשאמא של הגיבור קוראת לו ואומרת לו לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות, ואז הוא צועק אליה בחזרה שהוא לא רוצה לעשות את זה. או, שהגיבור באמצע תגרה באמצע הרחוב או באמצע הבר, או שהוא רואה תגרה כזאת ומתערב בה.
דבר ראשון, במושבה בה אני חי, אין בר ובקושי יש רחובות, אז הסיפור לא יכול להתחיל ככה.
דבר שני, אין לי אמא, אז הסיפור גם לא יכול להתחיל ככה.
הדרך היחידה שהסיפור שלי יכול להתחיל זה כשאני מציג את עצמי, כמו הספרים הממש ישנים.
קוראים לי ניקו. אתם בטח תוהים למה אין לי שם משפחה. טוב, זה מהסיבה הפשוטה שאצלנו, אין לאף אחד שם משפחה.
אין לי אמא, היא מתה בלידה שלי, בגלל המחלה שלי. אבל רגע, עוד מעט נחזור לזה.
אבא שלי הוא בן-אדם נחמד, אחרי הכל. הוא קצת קשוח איתי, יחסית לאבות המושלמים שאני קורא עליהם, אבל לא נורא. זה בסדר מבחינתי.
אנחנו חיים בתקופה שאחרי סוף העולם, תקופה בה אין באמת תקווה, גם אם אני מעדיף להאמין שיש, תקופה בה רוב העצים והדברים הטבעיים כבר לא טבעיים כל כך, והעצים מלאים בפלדה-משמרת, שגורמת לכך שהם תמיד יעמדו ולא יקרסו, כמו העצים מלפני שנים. כך גם הפרות, והכבשים, וכל החיות. גם בני האדם לא נקיים לגמרי מפלדה משמרת.
אצלנו הפוך מפעם, המושבות, הכפרים שאנחנו חיים בהם, אלה המקומות התעשייתים בעולם. מקומות מלאים במפעלים ואין בעית דיור ואין בעיה של חוסר בקוטג'. הבעיה היא שהמושבות, תעשייתיות כל כך והכה מלאות באוכל, מלאות בעיקר באנשים עניים, שאין להם כסף ללחם, שלא נדבר על קוטג'.
אנחנו אוכלים בעיקר "פתיתים" – מין פירורי קרקרים כאלה שעשויים מפלדה מעובדת שגורמת בעזרת חומר כימי לתחושה שבעה בגוף שלנו, מה שכמובן לא באמת קורא – וקרקרים. עוף אפשר לאכול בשבתות, בשר רק בערב השנה החדשה, ולחם אף פעם.
יש כמובן את האלה שמגדלים לבד, אבל זה קשה לגדל לבד, כשצריך לקנות פלדה-משמרת להכניס לתוך הזרעים, וזה עולה מלא.
בימינו גם אין מכוניות, שזה מין משהו גדול על גלגלים שיכול להסיע אנשים ממקום למקום, קראתי גם על זה בספרים. בעצם, יש, אבל הן טבעיות ועולות מלאנתלפים יורפים, ככה שרק העשירים בעיר הגדולה יכולים לנסוע בהן.
ככל שמתקדמים במעבה היער, מתקרבים יותר לעיר הגדולה. עיר הבנויה כולה בבתים מפוארים העשויים אך ורק מעץ ומזכוכית, ויש שם מלאנתלפים עצים בלי שום חיזוק, ויש שם עץ עתיק נורא שאמור להיות קדוש.
ככה לפחות מספרים.
נחזור אליי, ונרד מהרקע.
הממ, שוב, קוראים לי ניקו, אין לי שם משפחה, אין לי אמא, יש לי אבא, אני היחיד מהילדים במושבה שלי שהצליח ללמוד לקרוא, אז אני בולע מלא מלא ספרים. ויש לי את המחלה.
מה המחלה שאני כל הזמן מזכיר? טוב, נתחיל מזה שבימינו, אנחנו מאמינים ברוחות ובשדים ועוד דברים כאלה, ויש לנו סיבות טובות. הרוחות והשדים האלה? הם אלה שגרמו לסוף העולם, האפוסקליקסה. בגלל שעצבנו אותם. הם עשו מלא מלא צונאמים ורעידות אדמה וכל מיני כאלה, עד שרוב בני האדם מתו, ואנחנו התחלנו מחדש. ויש עוד סיבה, והיא המחלה.
בדור השלישי, הדור שלי, התחילה מחלה לפשוט על הרכים הנולדים במושבות וכנראה גם בעיר הגדולה, לאט-לאט, כמעט כל תינוק שנולד, נולד איתו עוד משהו, מישהו. שד. השד הוא ישות בעלת עוצמה, שרק הילד יכול לראות, והיא מלווה את הילד למשך כל החיים שלו, עד שהוא ממש מת. פעם בכמה שבועות, בדרך כלל שבועיים, השד משתלט פתאום על הגוף של הילד והילד גורם להרס עצמי ענק, ולפעמים גם הרס ציבורי. בדרך כלל, ילדים כאלה מתים עד גיל שלוש.
אבל המעטים ששרדו ממשיכים לחיות את חייהם, כשיש שד שמלווה אותם לכל מקום שהם הולכים אליו. הם יכולים לדבר איתו, להתייעץ איתו, הוא תמיד מארח להם חברה, לא משנה לאן הם הולכים. לא משנה לאן אני הולך. שלי, השד יחסית נחמד, הוא מדבר איתי דיי הרבה וכיף לשחק איתו טאקי בדמיון. אבל כשהוא משתלט עליי הוא לא מרחם, אף שד לא מרחם על הבן-אנוש שלו.
תגובות (0)