"אני אמצא אותך.."

הערפל נזל מאצבעותיה כמו מים בהתפרצות סכר אדירה. עיניה התערבלו בלובן זוהר, מסתירות את אישוני עיניה ואת צבען הכחול בזמן שצרחה, כשפתיה ממלמלות לחשים בשפה שרק היא ידעה להבין. ידיה המשיכו לאחוז בספר הכחול, רוטטות. ריח של בשר שרוף מעלה מהן.
לבי נמחץ.
"אניס!" אני קורא בשמה, מנסה לסוכך על עיני בזרועותיי ולהישאר במקום כנגד הרוח הנחבטת בשולי מעילי ומעיפה אותי אחורה. "את חייבת לעזוב! את לא יכולה להמשיך להחזיק את זה, את תהרגי!" הגשם נכנס לעיניי וטשטש את ראייתי. לשבריר שנייה קלטתי את דמותה. היא עמדה שם, שמלתה מלוכלכת, מלאה בבוץ וקרעים. צבעה הפך שחור ולמרות המרחק יכולתי לראות את הדם נוזל מגופה.
אם היא לא תפסיק היא עלולה למות, אבל מה כבר אני יכול להגיד כדי לשכנע אותה?
עיניי נדדו לעבר החור הענקי שנפער באדמה.
' "אני יכולה לעשות את זה, להחזיר את הזמן לאחור." היא צעקה עליי וראיתי אותה מתחילה לדפדף בספר, ואת עיניה קוראות בעיון את הלחש שחיפשה. "זה לא חייב להיות הסוף שלנו, אנחנו יכולים פשוט לחיות שוב ושוב עד הרגע הזה." קוביית קרח החלה להיווצר סביבנו. הבטתי בה, אובד עצות. קרח כלא את היכולות שלי, וחיזק את שלה. "אניס…" '
"אניס, תסתכלי עליי!" צעקתי לעברה בתקווה שתשמע אותי, אך הגשם והערפל הסוו את קולי.
קוביית הקרח הגדולה ששנינו עמודנו בתוכה החלה להינמס. קיוויתי שזה אומר שהיא מתחילה לוותר, או שהיא נחלשת. קיר הקרח שמאחוריה התחיל להישבר מעט ומעבר צר -אך מספיק בשביל לעבור בו – נוצר מאחוריה.
דמעות שקופות זלגו מעיניה. "הקסם מספיק רק לאחד. ברגע שאשחרר את הספר, הלחש יחזיר אותי אחורה, לנקודה שבא נפגשנו…" לבי קפא. קולה נשמע כל כך רחוק פתאום. הבנתי את כוונתה, אך אני לא בטוח שאני אוכל לעמוד בזה.
"אני מצטערת," היא הביטה בי, ואני ראיתי את זה בעיניה. היא עמדה לעזוב.
"חכי," אמרתי תוך כדי חשיבה על הצעד הבא. לרגע היא נראתה קרובה יותר. "כשתראי אותי שם, שוב, זו תהיה הפעם הראשונה שלי." היססתי. "תגידי לאני בעתיד… אני אשאל אותך איך אני אוכל לדעת שאני בוטח בך, תגידי שאת יודעת שאני מכיר אותך." קיוויתי שהיא תזכור את זה כשהיא תמצא אותי. כך זה תמיד היה, היא תמיד מצאה אותי. "ואניס, 'אף פעם אל תשכחי את חלומותיך, הרי הם אלה שמגלים לך את המחר'…" זווית פיה התעגלה לחיוך קטן כשהזכרתי לה את המשפט שאמרה לי בפעם הראשונה שנפגשנו.
"אני אמצא אותך, ארמוס." היא אמרה לי. עצמתי את עיני, לא מוכן לראות את מה שעמד לקרות. שמעתי את הספר נופל, ואז הכל סביב נעלם.
זה היה רק אני בשדה הפתוח.