אנה (סיפור ערפדים), פרק 3
לקתרין לוקח חצי שעה להרגיע אותי. היא אומרת שהיא תמשיך לדבר איתי אחר כך ושעכשיו אני צריכה לנוח. “אני רעבה” אני אומרת לה, וכבר יש לי דמעות בעיניים. “אוך, בסדר” היא אומרת ומפשילה את השרוול שלה. היא מקרבת את מפרק היד שלה לפה שלי. “נו, תשתי” היא אומרת ומחייכת אליי חיוך מעודד. אני שומעת את הדופק שלה והניבים שלי מתארכים, ואז אני מריחה את הדם. “אבל.. את לא אנושית” אני ממלמלת, והיא מסבירה שזה מה שאני מקבלת בינתיים כי יש עוד דברים שאני צריכה ללמוד. אז אני לוקחת נשימה עמוקה, ונושכת. ההרגשה נעימה, והדם של קתרין זורם לפה שלי. הטעם מתוק ונעים. קתרין גונחת, ואני מרגישה קצת מוזר, שמשהו טיפה לא בסדר. “זהו” היא אומרת לבסוף, ואני מתנתקת בחוסר רצון. טיפת דם זולגת מהסנטר שלי אל המיטה. פתאום אני מבינה מה עשיתי, ואני מתחילה לבכות. “דיי, די. זה בסדר. למה שלא תנוחי פה ואני יביא לך קצת אוכל ומים?” היא אומרת, ואני מהנהנת. “אפשר ללכת להתקלח?” אני שואלת, כי אני מרגישה ממש מלוכלכת משום-מה. “כמובן. אבל אל תנעלי את הדלת. יש לך בגדים בארון, הם במידה שלך, ויש שם מגבות וסבון” היא אומרת ויוצאת מהחדר. אני הולכת לארון ובוחרת מין כותונת סגולה קצרה ותחתונים. אני יוצאת מהדלת. במסדרון תלויות כל מיני עבודות אומנות, ואפשר לראות שזה העותק המקורים לפי הבליטות הקטנות שצבע השמן השאיר. אני פותחת את הדלת הקרובה. זאת האמבטיה. היא גדולה. יש שם שיש לבן ושטיחון רך. מעל השיש ובקיר המנוגד יש מראות ענקיות. אני שמה לב שאני לובשת חולצה וטרנינג, מישהו כנראה הלביש אותי. אני מתפשטת, ומסתכלת על עצמי. אני חיוורת בצורה חולנית, אבל חוץ מזה אני ממש יפה. אני לא בדיוק יכולה לראות מה השתנה, אבל זה כאילו שכל הפגמים במראה שלי נעלמו וכל היופי בולט פתאום. על הצוואר שלי יש שני חתכים קטנים ועוד אחד קצת יותר גדול. השפתיים שלי עדיין מרוחות בדם ואני מלקקת אותן, ומנסה לא לחשוב על זה שזה דם, כי זה ממש טעים. אני פותחת את המים החמים באמבטיה ונכנסת. אני שם הרבה זמן, עומדת מתחת לזרם ובוכה. אני תוהה אם אי פעם אני אזכה לפגוש שוב את החברים שלי, וחושבת על איזה סוף עלוב היה לי.
בסוף אני יוצאת, ונתקלת בקתרין. “בדיוק באתי לקרוא לך. האוכל מוכן.” היא אומרת. אני עומדת לרדת במדרגות אבל היא אומרת לי שאני אוכלת בחדר שלי. אז אנחנו יושבות על המיטה שוב, ואני אוכלת את הוואפלים הבלגיים הכי טעימים שאכלתי בחיים שלי. בנתיים קתרין מדברת. “עכשיו, בנוגע לגוף שלך. את לא יכולה להיפצע, אלא אם כן שורפים אותך או דוקרים לך את הלב ביתד עץ או אם את נוגעת בסמל דתי שיש לו משמעות למישהו, מתוכם רק הפגיעה מהסמל הדתי תחלים. השמש לא תשרוף אותך למוות אבל העור שלך עכשיו הרבה יותר רגיש ואת תצטרכי לזכור למרוח קרם הגנה.” היא אומרת. “מה החתכים על הצוואר שלי? למה זה לא עובר?” אני שואלת. “טוב, זה בגלל שוויל שינה אותך עם החתכים האלה. זה יישאר לתמיד אבל את יכולה לשים על זה איפור.” היא עונה, ואז היא מסיטה את השיער שלה וחושפת חתכים זהים על הצוואר שלה. “ואני אלך לבית ספר או מה? אני אוכל לחזור לחברים שלי?” אני שואלת בתקווה. היא צוחקת. “לא. ממש לא. את הולכת ללמוד בבית לתקופה, ואז אם תרגישי מוכנה את תלכי לבית ספר אנושי רגיל, ויש עוד אפשרות – מתי שתגדלי קצת.. אולי עוד עשר שנים, את תוכלי לעבור לפנימייה לערפדים.” אני נלחצת מהרעיון. אני עומדת לשאול עוד משהו, יש לי כל כך הרבה שאלות, אבל אז הפעמון של הדלת מצלצל. “תעלה לפה, וויל.” קתרין אומרת. יש רעש של פתיחת דלת וצעדים והתרגשות עולה בי. הדלת של הדר נפתחת, ועומד שם מישהו בן שבע עשרה בערך. הוא הבן אדם הכי יפה שפגשתי בחיים, הוא פשוט מהפנט. יש לו עיניים אפורות ושיער שחור פרוע, ועצמות לחיים גבוהות ושפתיים עבות שהייתי שמחה לנשק. קתרין תופסת לי את היד בכוח מדהים, אז אני לא יכולה לרוץ ולהסתכל עליו יותר מקרוב. “נתת לה לשתות?” הוא שואל. “רק מהדם שלי. היא לא מוכנה.” קתרין עונה. “אני.. אני רוצה..” אני ממלמלת משהו לא ברור, ומנסה להשתחרר מהאחיזה של קתרין. וויל צוחק. “למה שלא תשחררי אותה? אני אוהב חדשות” הוא מחייך חיוך זדוני, ואפילו לא אכפת לי מה הוא יעשה לי, אני פשוט רוצה אותו. קתרין מהדקת את האחיזה. “סוטה.” קתרין אומרת, אבל אני רואה שהיא מחייכת. הם צוחקים עליי? “דיי!” אני צועקת, והעיניים שלי מתמלאות דמעות. וויל יוצא מהחדר וחוזר תוך חמש שניות בערך, עם שקית מלאה בנוזל אדום. אל האף שלי מגיע ריח מתוק ופראי והפה שלי מתמלא בריר. אני מרגישה את שתי הבליטות של הניבים. “לא! וויל, לא! לך מפה וקח את זה איתך” קתרין אומרת, ווויל עוזב את החדר, מצחקק.
בלילה ההוא לא הצלחתי לעצום עין. בהתחלה ניסיתי לישון, אבל אפילו שהייתי מותשת המחשבות היו מטרידות מידיי. אז החלטתי לחטט בחדר. אני מתיישבת ליד השולחן ופותחת את הלפטופ, אולי אני אצליח ליצור קשר עם מישהו. אני מנבה להתחבר לפייסבוק אבל זה כותב שהחשבון שלי נמחק. אני עוברת לאי-מייל ולטוויטר ולכל רשת חברתית שאני רשומה אליה, אבל הכל מחוק. אז אני סוגרת את הלפטופ ומחטטת בארון. אין שם רק בגדים – יש שם גם נעליים במידה שלי, ויש שם גם שלושה תיקים, אחד תיק צד, השני תיק-גב שמתאים לבית ספר והשלישי הוא עוד תיק צד, אבל קטן. התיקים ריקים. אני עוברת לשידה קטנה ליד המיטה. יש עליה מנורת לילה שאני מדליקה, אפילו שפתאום קלטתי שעד עכשיו החדר היה בחושך מוחלט חוץ מאוד ירח קלוש ובכל זאת ראיתי מצויין. על השידה יש כוס מים, מחברת אדומה קטנה ועט. בתוך המחברת כתוב “היומן של אנה”. אף פעם לא כתבתי יומן. היה לי בלוג, אבל הוא נמחק, אז אולי כדאי שאני אתחיל. יש שם גם שעון מעורר דיגיטלי. לשידה יש שתי מגירות קטנות אבל הן ריקות. נשמעת דפיקה בדלת ואני נבהלת. איך לא שמעתי את הצעדים? “אה, פתוח” אני אומרת בשקט. בפתח עומדת קתרין, והיא לובשת חלוק משי שחור. “לא מצליחה להירדם?” היא שואלת. היא לא נראית כועסת. “לא” אני אומרתף וסוגרת את המגירות שפתחתי. “הממ.. אולי אני אמליץ לך על ספר מסויים וככה תוכלי לעסוק בפעילות קצת יותר שקטה?” היא שואלת, ואני מהנהנת. שכחתי שהיא שומעת כל תזוזה שלי. היא שולפת ספר ממדף. “הנה, מה דעתך על ‘אבא ארך רגליים’?” היא מביאה לי את הספר. “אוקיי, אמ, תודה” אני אומרת ומתחילה לקרוא. היא יוצאת מהחדר וסוגרת בעדינות את הדלת מאחוריה.
תגובות (0)