אנה (סיפור ערפדים), פרק 2

אני מתעוררת בחדר לבן. הכל בוהק מידיי, ומטושטש. אני שומעת קולות.. “לא, אני לא יכול לעשות לה את זה! אולי יש לה משפחה?” “אתה חייב, היא תמות..” “היא עלולה למות בתהליך גם אם אני אנסה!” “אבל אז לפחות יהיה לה סיכוי!” כל הגוף שלי כואב. אני מנסה לזוז, ואז הכל משחיר שוב.

כשאני מתעוררת בפעם השנייה לא כואב לי יותר. אני מגלה שאני שוכבת על מיטה במקום לא מוכר. אני מרגישה טוב, טוב מאוד אפילו. אני מתרוממת ומסתכלת על היד שלי. אף פעם היד שלי לא נראתה ככה! אני ממש רואה את היד שלי, אני רואה כל נקבובית בעור שלי בדיוק מדהים. אני מסתכלת סביבי. החדר דיי גדול. אחד הקירות הוא פשוט חלון ענק, ויש נוף של יער. אני רואה סנאי מטפס על עץ. אני רואה חיפושית עפה, אני רואה כל נוצה ונוצה של ציפור בשמיים. הכל נראה יפה יותר. אני מסתכל על שאר החדר. יש בחדר שטיח פרסי רך שנראה עתיק. יש שם שולחן עם לפטופ ומחברות וכלי כתיבה. יש שם ארונית עם ספרים וארון עם בגדים בפנים, רובם שחורים. אני מנסה לצאת מהחדר אבל הדלת נעולה. אני חושבת שאני שומעת קולות מבחוץ, ואני מצמידה את האוזן לדלת. “שמעת את זה מקס? היא ערה. לך תדבר איתה.” אני שומעת קול נשי. “תלכי את. את טובה בדברים האלה.” מקס עונה. ואז אני שומעת קולות של צעדים, והדלת נפתחת. אישה יפיפיה שאני לא יכולה להחליט מה הגיל שלה מחייכת אליי. היא גבוהה ורזה וחיוורת. יש לה עיניים מדהימות בצבע ירוק והשיער שלה אדום ומשתפל עד למותניים שלה בגלים מבריקים. יש בה משהו מוזר.. לא אנושי. “שלום, אנה. אני קתרין. ברוכה הבאה למשפחה!” אני מסתכלת עליה בבלבול.

קתרין ואני יושבות על המיטה, והיא מתחילה לדבר. “אז, אנה. זה הולך להיות קצת קשה לעכל, אבל את עברת תאונה ו..ומתת. כמובן שעכשיו את לא מתה, זה בגלל ששינו אותך אותך – שינו אותך לערפדית. אני יודעת שזה לא הוגן ושלא הייתה לך שום בחירה, אבל זה היה או זה או שתמותי לתמיד, ולא יכולנו לתת לזה לקרות, נכון?” היא עושה הפסקה שנייה. “מה? ערפדית? כן, בטח. אני לא יודעת מאיזה בית משוגעים ברחת, אבל אני דורשת שתחזירי אותי הביתה ותעזבי אותי בשקט!” אני צורחת. זה לא יכול להיות אמיתי. לא, לא, לא, לא. לא. אני לא יכולה להיות ערפדית. אין דבר כזה. היא מגלגלת עיניים. “אז את אחת מאלה, הא?” היא נראית פתאום הרבה פחות עליזה. “אם ערפדים זה לא יכול להיות, איך זה יכול להיות שכל החושים שלך יותר מחודדים? זה מתחיל מראייה, נכון? את מסוגלת לראות הכל, בדיוק מדהים. אחרי זה חוש המישוש,” היא אמרה ודיגדגה את הרגל שלי. לא יכולתי לשלוט בזה, התפקעתי מצחוק, ולא הצלחתי לנשום שתי דקות לפחות (מה שגם הדאיג אותי), ובדרך כלל אני אפילו לא רגישה לדגדוגים. “וחוש השמיעה – את שומעת אותי גם כשאני בקושי משמיעה קול” את החלק האחרון של המשפט היא ממש לחשה, ושמעתי את זה טוב כאילו היא צעקה לי את זה באוזן. “חוש הריח וחוש הטעם – מה שתכף נבחן, כרגע אם נקרב אותך לדם אנושי את כנראה תשתגעי, ומאחר שיש המון דם בבית הזה נאלצנו, אה, לסמם אותך קצת – אל תדאגי, שום דבר רציני” קתרין אמרה. “ונניח שאת לא משקרת לי. במה זה כרוך, כל ה.. ההתערפדות הזאת?” שאלתי בלחץ, וקתרין צחקה. “טוב. אז יש המון שבטים של ערפדים, ואנחנו חלק מהשבט השמיני. במאורה הזאת – אל תדאגי, זו לא מאורה באמת, זה פשוט איך שקוראים לזה – גרים כרגע אני, את ומקס. וויל הוא זה ששינה אותך,” כשהיא אמרה את השם וויל איזושהי התרגשות גאתה בחזה שלי, אפילו שאף פעם לא הכרתי את וויל. “וויל לא גר איתנו אבל הוא מבקר לפעמים. בגלל שהוא זה ששינה אותך את עלולה להרגיש משיכה אליו, משיכה מינית או פשוט צורך לספק את כל הצרכים שלו, כאילו שהוא האדון שלך וזה נורמלי לגמרי.” היא עצרה לרגע, וקיוויתי שוויל הזה לא יקפוץ לבקר הרבה, כי זה יחסוך לי הרבה פאדיחות. “ככל שתהיי ערפדית יותר זמן את תפתחי מראה מושך בעיניי בני אדם. את תפתחי תשוקה לדם. אל תדאגי – זה לא אומר שאת תתחילי להתרוצץ ולרצוח אנשים חפים מפשע. יש כמה דרכים להשיג דם – דם חיות היא האפשרות הכי מוסרית אבל זה לא יחזק אותך. האפשרות השנייה היא שקיות דם שאנחנו משיגים מבתי חולים (סיפור ארוך, איך הגענו להסכם הזה איתם) והאפשרות השלישית היא לשתות ישירות מבני אדם, האפשרות השלישית מסוכנת כי אם שותים יותר מידיי פעמים מאותו בן אדם הוא עלול להיקשר נפשית לערפד, או למות. כשאת שותה דם את חייבת דבר ראשון לוודא שהאדם שבחרת לא חולה. אחרי שווידאת את יוצרת איתו קרבה והניבים שלך יצמחו מעצמם. כשערפד ניזון ישירות מאדם זה נעים גם לערפד וגם לאדם, את תראי. חשוב לזכור לא לשתות יותר מידיי כדי לא ליצור מחסור בדם אצל האדם ואם יצרת פצע בולט מידיי תפצעי את עצמך ותטפטפי על הפצע כמה טיפות מהדם שלך, יש לזה סגולות מרפא” היא דיברה לאט אבל היה לי קצת קשה לעקוב. הדיבורים על דם עשו אותי רעבה ואני מרגישה שתי דקירות על הפה התחתונה שלי. אני מעבירה אצבע על השיניים ומגלה שצמחו לי ניבים. אני צורחת.