אנה (סיפור ערפדים), הקדמה ופרק 1

קוראים לי אנה. אני בת 15. אני בגובה ממוצע, חיוורת, רזה, שיער חום שלפעמים חלק ולפעמים גלי ועובר את הכתפיים בכמה סנטימטרים. יש לי עיניים כחולות-אפורות גדולות, גבות וריסים עבים. עצמות לחיים גבוהות ואף קטן וסולד. לא תמיד נראיתי ככה. לפני שמה שקרה קרה הייתי שמנמנה ושזופה ונמוכה, השיער שלי היה נפוח והעיניים בלטו פחות, היה לי אקנה והאף שלי היה עקום. מאז שזה קרה הכל השתנה בהדרגתיות, כמו שהיא אמרה שיקרה. לילדות רגילות בגיל שלי יש לפעמים מחשבות סוטות, אבל לא על דם. לילדות בגיל שלי יש חצ’קונים משוקולד ולא משמש. ילדות בגיל שלי לא מפחדות מסמלים דתיים עם משמעות בשביל מישהו. ילדות בגיל שלי לא מחלימות תוך שניות ספורות מכל פציעה שהיא. אתם מבינים – זה לא היה מבחירה. אני לא רציתי להפוך לערפדית.
– – – – –
אומייגאד! אנה! השגתי את זה!”היילי צעקה בהתרגשות כשהיא מתפרצת לחדר שאני חולקת עם סטייסי דוהאן. “ממ?” אני שואלת ומוציאה את אחת האוזניות. היא מסתכלת עליי בכעס לרגע, ואז לוקחת נשימה עמוקה. “אישור! יש לנו אישור למחר בלילה, לצאת לחגוג את יום ההולדת שלי!!” אני נזכרת. “אה, מגניב!” אני מנסה להישמע נלהבת כמוה, אני יודעת כמה זה חשוב לה. היא נשארת קצת ואנחנו קובעות (או יותר נכון היילי קובעת ואני מהנהנת בחוסר אונים) מה נלבש ואיך נתאפר ולאיזה מועדון נלך ומי יבוא.
זה מצחיק – לא הרגשתי שום דבר שונה. לא היה לי מושג מה הולך לקרות באותו לילה. אם ידעתי.. אם ידעתי, הייתי דואגת להיפרד מכולם. ממייקל החמוד שאהב לחבק אותי, מאפריל שתמיד הייתה קצת מטורפת ומוזרה אבל בצורה טובה, ומהיילי, החברה הכי טובה שלי והדבר הכי קרוב שהיה לי למשפחה.
נכנסנו למועדון, אני ומייקל ואפריל והיילי. היילי ואפריל הלכו לבר ומייקל הציע לי לרקוד. “אני לא יודעת לרקוד” אני מתרצת והוא מתאכזב והולך לדבר עם מישהי שאחרי דקה הולכת לרקוד איתו. אני הולכת אל הבר ומתיישבת ליד היילי, ששותה קוקטייל כלשהו (אין לי מושג איך היא שכנעה את הברמן למכור לה את זה, היא רק בת 15, בדיוק כמוני). הן מדברות על שטויות ואני לא מרוכזת, כי בחור ממש יפה שנראה בגיל תיכון מתיישב לידיי ושואל אותי איך קוראים לי ואם אני רוצה לרקוד. בנים כמוהו אף פעם לא שמים אליי לב. בעצם, הבן היחיד ששם אלי לב אי-פעם זה מייקל, והוא נמוך ממני בכמעט ראש ורוב תחומי העניין שלו כוללים משחקי מחשב ופלייסטשן. “אני.. קוראים לי אנה” אני ממלמלת, ושמחה על המייקאפ שמכסה את הסומק הטיפשי שיש לי עכשיו. הוא מחייך ואומר שקוראים לו ג’ייק.
הוא נצמד אליי ואני מרגישה קצת לא בנוח, אבל לא אומרת כלום. אנחנו זזים לפי הקצב והידיים שלו מטיילות במורד הגב שלי. אני מתרחקת צעד והוא מחייך אבל מחזיר את הידיים למעלה. “מצטער. את מאוד יפה” הוא אומר. אני שוב מרגישה שאני מסמיקה. “אה.. תודה..” אני ממלמלת, ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. “אני רציני.. את מאוד… יפה” אנחנו ממש קרובים ואני מריחה את הבירה שהוא שתה בנשימה שלו, ופתאום אנחנו אפילו עוד יותר קרובים, ואני מרגישה את השפתיים שלו על השפתיים שלי וחם לי נורא. השפתיים שלי נפשקות והוא מכניס לשם את הלשון שלו. זה מרגיש מוזר. יש לו טעם של בירה והלשון שלו מדגדגת אותי. הלב שלי דופק מהר. זאת הנשיקה הראשונה שלי. “אנה?!” אני שומעת קול מוכר. אני מתנתקת ממנו, מסתובבת ומיישרת מבט אל מייקל במבוכה.
הוא נראה זועם. “חשבתי שאת לא יודעת לרקוד!” הוא אומר. “א-אני..” למה אני לא מצליחה לדבר? “את מה? עסוקה עכשיו? בלהתמזמז עם זרים אקראיים?” הוא שואל. הפנים שלו מביעות כעס ואכזבה, ופתאום אני מבינה שהוא צודק. “ ‘צטער, אחי, ‘שבעלך שלא ידעתי שיש לה חבר” ג’ייק אומר, ונשמע קצת יותר מידי כמו דושבאג שיכור. הוא מתרחק והולך לשם, לדבר עם מישהי אחרת. אני מנגבת את השפתיים הלחות שלי עם גב היד. מייקל נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, ואז הוא פשוט מסתובב ויוצא מהמועדון. אני רצה אחריו. בחוץ קר וחשוך. אני רואה את מייקל חוצה את הכביש בהליכה מהירה ואני רצה אחריו. “מייקל! חכה!” אני מגיעה לכביש וממשיכה לרוץ. אני שומעת שורת צפירות רועמות ורואה אורות מכונית קרובים, קרובים מידיי.. ואז כאב, הכאב הכי נורא שאי פעם חוויתי. מישהי צורחת.. אולי זו אני? כואב, כואב כל כך.. ואז הכל השחיר.