אנה בלו פרק 1 :)

פרק 1-
"אנה, אנה את מקשיבה לי בכלל?!" מר גורדן הטיח את ידו בשולחן של אנה.
"ברור שאני מקשיבה. דיברת על אגדות עם של ימי הביניים," השיבה אנה באדישות והרימה את ראשה מהשולחן בידיעה שעל פניה יש סימן גדול ואדום.
"בסדר אז תמשיכי להקשיב," סינן גורדן והמשיך להרצות על אנשי זאב, ערפדים וכל אגדות העם העלובות שאנשים האמינו בהם לפני שהיה להם חשמל בבתים.
אנה הניחה את מרפקיה על השולחן ואת ראשה עליהם, היא הייתה כל כך העייפה וחום המזגן שהפך את הכיתה לממש סאוונה לא שיפר את המצב.
אנה הביטה בלוח הלבן שהיה ריק והרגישה איך העפעפיים שלה נעשים כבדים יותר ויותר, היא יכלה לשמוע את המילים שיצאו למר גורדן מהפה, את השאלות של חבריה לספסל הלימודים, אך לא להבין את משמעותן. זה היה ממש כאילו הם דיברו בשפה זרה.
"-אנשי זאב…" אנה שמעה את מר גורדן באקראי.
"מה?" שאלה, למרות שלא היה בכך שום טעם.
"אמרתי, אנה, שבעבר אנשים רבים חיו על פי האמונה והפחד שאנשי זאב קיימים. כמו גם ערפדים ומכשפות. בעבר הייתה גם כת מיוחדת שמטרתה הייתה לתפוס את היצורים העל אנושיים האלה ולענותם, לכת הזו קראו מסדר הדוב ולבן והם ראו את עצמם בתור אבירי האור המושיעים של התקופה למרות שאנשים רבים פחדו מהם." היה משהו בדבריו של מר גורדן, כמו פחד, כאילו הוא עדיין פחד מאותם אבירי אור מזויפים שמתו לפני מאות שני.
מר גורדן המשיך להסביר עד על מסדר הדוב הלבן והתלמידים המשיכו לשאול שאולות, כאילו שהאמונה של אותם אנשים בורים, או העובדה שאנשים באמת הקדישו את חייהם כדי לתפוס משהו שלא קיים, הייתה חשובה למישהו.
אחרי זמן שנראה כמו נצח הצלצול נשמע מהמסדרון ואנה מהרה לאסוף את חפציה ולצאת מהכיתה החנוקה.
"את חייבת להפסיק לעשות את זה!" אנה הסתובבה במהירות.
"מה לכל הרוחות עובר עליך שאת מתגנבת מאחורי ככה?!" שאלה אנה והורידה את האודם האדום שנמרח על פניה באת שחברתה הטובה יולי הבהילה אותה כמעט למוות.
"את לא מבינה אנה, רק זנזונות שמות אודם אדום," יולי הנמיכה את קולה.
"מה אני כבר יכולה להגיד לך?" אמרה אנה וסגרה את הארונית שלה. "יש להן טעם טוב."
השניים התחילו ללכת במסדרונות ההומים לכיוון היציאה מבניין בית הספר.
"יולי," הכריזה אנה ונעצרה פתאום.
"מה עכשיו?" שאלה יולי שהכירה את טון הדיבור הזה של אנה.
"עם כמה שאני רוצה כבר לעזוב את המקום הארור הזה אני לא יכולה שלא להאשים אותך בזה שהחניתי את המכונית שלי כל כך רחוק מהכניסה לבית הספר ואת יודעת מה זה אומר?" שאלה אנה שידעה שבחוץ השלג לא הספיק לרדת מהבוקר.
"תני לי לנחש אין לך מטריה. אבל איך זה בדיוק באשמתי? אני באתי באוטובוס," שאלה יולי בתסכול.
"לא התקשרת להגיד לי להחנות את המכונית קרוב יותר." יולי צחקה והכתה את אנה קלות בראשה.
שני הבנות עמדו ביציאה מבית הספר וחיקו שכמו נס תיפול להם מטריה מהשמיים.
"היי את , את באה לכן הרבה," שאל קול מוכר מאחורי כתפה של אנה.
"יש לך מטריה?" שאלה אנה בפשוטת.
"כן" ענה. "אבל רק עם תקחי אותי הביתה."
"יש לי ברירה?!" שאל אנה את חברה הטוב ביותר ג'ק שחייך עליה חיוך ניצחון והושיט לה מטריה גדולה ושחורה.
"את יודעה שאת אוהבת אותי," הוא אמר ואנה חבטה בכתפה וגדולה והשרירית.
"אוקיי זוג יונים אני רוצה להגיע הביתה היום," קראה יולי והפרידה בינהם. אנה וג'ק צחקו כמו ילדים קטנים שקיבלו עונש ויולי לא יכלה שלא לצחוק איתם.
פתאום הדלת נפתחה, ילד אחד יצאה מבניין בית הספר ואנה יכלה להרגיש את הקור חודר לעצמותיה.
"יולי צודקת," אמרה אנה בפשטות פתחה את המטריה של ג'ק ויצאה במהירות כשיולי וג'ק מנסים להדביק את הפער.
"אולי תאטי?" שאל ג'ק ונדחק בקושי אל המטריה.
"אני לא חושבת מייק מחכה לי באוטו," צחקקה שכבר הגיעה למכונית הכחולה והחדישה שלה ולחצה על כפתור הפתיחה בשלט הרחוק.
המכונית הייתה ריקה וקרה ואנה מיהרה להכניס את הקוד ללוח הבקרה ולהפעיל את המזגן על שיא החום.
"הו מייק," היא קראה וליטפה את המזגן בעדינות, נותת לגלי החום הנעימים ללטף את עורה.
אנה הביטה אל מחוץ למכונית וראתה את ג'ק ויולי מתווכחים כהרגלם מי ישב במושב הקדימי לידה.
"אנשים אתם בכיתה יא' תתבגרו," היא קראה וגלגלה עיניים. אחרי עד שניות מעטות הדלת של המכונית במושב ליד הנהג נפתחה וג'ק נכנס פנימה כשחיוך ניצחון על פניו בעוד יולי שוקעת עמוק לתוך המשוב האחורי ותוחבת לאוזנייה את האוזניות בלבנות שלה. "הגיעה הזמן," אנה גלגלה שוב עיניים אך לא יכלה שלא לחייך אל ג'ק, שיערו האדמדם גדל של מצחו והגיעה כמעת עד עיניו הירוקות.
"היי אנה, את לא חושבת שכדי לחבות את מייק קצת?" שאל ג'ק באגביות והוריד מעליו את מעילו הירוק הכהה שהבליט את עורו להבן.
"אתה לא חושב שכדי שתלך ברגל?" שאלה אנה באותה נימה רק עוקצנית יותר.
"מצחיק מאוד," הוא אמר ועיוות את פניו בגיחוך מאולץ.
אנה אהבה את ג'ק, היא הכירה אותו לראשונה בגן חובה ומאז הם היו החברים הכי טובים שיש. היא תמיד הסיעה אותו הביתה והוא תמיד היה שם כדי לשמח אותה, לדאוג שהיא לא תהיה לבד.
"ההורים שלך בבית?" הוא שאל אחרי רגע של שתיקה והביט באופק שהפך להיות לבן יותר ויותר.
"אני חושבת שאני ילדת מפתח גם היום," אמרה אנה בשמחה מזויפת ומחשבותיה נדדו אל ביתה הגדול, החשוך והריק.
"רוצה לבוא לאכול אצלי? אני בטוח מאמא רוזה לא תתנגד," חייך ג'ק והפנה את עיניו המהפנטות עליה.
"אני לא יודעת ג'ק, אני לא רצה להיות נטל," אמרה אנה למרות שלא היה דבר שהיא יותר רצתה מאשר לבוא לאכול בביתו של ג'ק, שהיה מלא בשחמת חיים, אנה גם ידעה שלאימו של ג'ק לא תהיה בעיה אבל היא נהנתה להציק לו מידי פעם באמירות כאלה.
"אנה את יודעת שאת לא נטל," ג'ק אמרה ברצינות ואנה לא יכלה שלא לצחוק.
"אני אבוא רק עם תפרוס לי את השטיח האדום," היא אמרה ונופפה בידה במחווה מתנשאת. ג'ק הביט בה וסוף סוף הבין.
"את הירוק או האדום? השטיח הכוונה," הוא חייך.
"ג'ק אתה יודע ששטיח ירוק לא מתאים לכוכבות כמוני," השניים צחקקו בזמן שאנה ניווטה את המכונית קרוב יותר ויותר אל ביתה של יולי.
"הכל העיקר שתבואי," חייך ג'ק מאוזן לאוזן, אנה כל כך אהבה את החיוך הזה.
"אוקי, אוקי אנה אבוא," אנה עצרה את המכונית ליד ביתה של יולי והרימה את ידיה בכניעה. "תחנה ראשונה בית משפחת ג'קסון," קראה אנה בכוונה לעורר את יולי, נראה היה כאילו היא נרדמה במושב האחורי. "אני חושבת שכדי שתעיר אותה," אנה לחשה ציניות, ג'ק, שלא כמו יולי, הבין את המסר, הוא שיחרר את חגורת הבטיחות והסתובב לכיוון המושב האחורי ושלף מאוזנה של יולי את האוזנייה שלה.
"היי הקשבתי לזה!" היא אמרה בפנים זעופות וישנוניות גם יחד.
"בית משפחת ג'קסון, דה!" אמר ג'ק וגלגל את עיניו, יולי הביטה לרגע מחוץ לחלון ואז חייכה אל ג'ק חיוך התנצלות.
"נדבר כבר," היא לקחה את תיק הגב שלה ויצאה במהירות לכיוון ביתה.
"אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה…" מלמל ג'ק בחיוך וחגר שוב את חגורת הבטיחות.
"התחנה הבאה בית משפחת אדמונד," שאלה אנה בצורה רטורית וג'ק הנהן בכל זאת.
אנה התניעה שוב את המכונית הכחולה שלה שוב וכיוונה אותה לכיוון ביתו של ג'ק.