אנדלמיה

שלום לכם , קוראים לי מיילין ואני חייה בעיר אנדרלמיה , אחת מחמשת הערים הגדולות – טלובר (tlover) , גורמיי , דרקום (drekom) , דנסיונג dancyong)) וכמו שאמרתי – אנדרלמיה .
הכל באנדרלמיה פורח וצומח יפה , היא העיר המרכזית.
ולי ? לי יש חיים רגילים , יחסית למי שאני- הנסיכה מיילין השנייה.

פרק1
"מיי!" שמעתי צעקה מכיוון המדרגות
"ארוחת יום ההולדת שלך תתחיל בעוד כשעה וחצי , את צריכה להתארגן." היא אמרה לי , לא יאמן. אפילו שאני בת 16 לא נותנים לי לנוח.
"אבל … אוקי . אני אתחיל להתארגן." אמרתי לה והתחלתי לסרק את השיער החום הארוך שלי. אבל שאני יורדת ורואה את כולם קדים לי , ואני מרגישה את הנשמות שלהם אני מבינה שאני לא לבד .
אני מניחה שאנחנו נחשבים לכת , לכל אחד יש את הקעקוע\קעקועים שלו במקומות שהוריו בחרו , לכל אחת יש את היכולות שלו . הנפשיים והמנטלים וגם לחלק מאיתנו יש את המשפחה והמעמד שלהם. אני בת למשפחת המלכות , לנו יש את היכולות\כשרונות המיוחדים ביותר , הנפשיים .
לדוגמא , סבא שלי יכול לשנות רצונות של אנשים , אבא שלי יכול להבין מניעים אישיים , ואני ? אני יכולה לקרוא רגשות .

פרק2
"קבלו את הנסיכה מיילין סופיה גלמריו!" הכרוז קרא מלמטה.
ולמעלה הנער שאני מחבבת התקרב וכשהרגשתי יד מתהדקת סביב ידי חייכתי , ולשם שינוי החיוך היה אמיתי.
"מזל טוב נסיכה" הוא אמר בשקט כשהוביל אותי למטה
"תודה." אמרתי בהקלה מסוימת
"ואת מלווה ג'ונתן אלכסנדר ניילקן" הכרוז צעק שוב ואני כמעט איבדתי את שיווי המשקל שלי … יאיי.
"את מסמיקה " ג'ון אמר לי
"אני לא מצליחה להפסיק" ציחקקתי וירדנו מהמדרגה האחרונה
"בעיה שלך , כי יש לך שמונה מחזרים חדשים " הוא מר והוביל אותי למשפחה שלי
"מייליני!" אחותי הקטנה קראה לי מלמטה
"כן קורניליה?" שאלתי את אחותי בת השבע
"תרמי אותי?" היא שאלה\ביקשה
"היא לא יכולה מותק" אמא שלי נכנסה בשיחה "היא צריכה לרקוד עם שמונה בנים שונים" היא חייכה חיוך מאופק , כרגיל.
כשהסתובבתי ראיתי מישהו שממש ממש לא רציתי לראות , הבן של הדוכס של דרקום – רומָן .
"הנסיכה , האם תרקדי איתי ?" הוא שאל וקד קידה עמוקה (קצת יותר מדי אם אתם שואלים אותי)
"כמובן " אמרתי ושמתי את המסכה הכי שמחה שיש לי.

פרק3
אחרי רומן הגיע אדמונד אחרי אדמונד דמיאן , ואחריהם היו עוד חמישה אחרים . אמרתי כבר שאני ממש לא אוהבת דוכסים?
"הללויה" מילמלתי כשג'ונתן תפס את ידי והתחיל לרקוד איתי במעגלים
"בעיות אוהבים?" הוא לחש באוזן שלי
"אפילו לא מצחיק. אני לא מאמינה שאני אצטרך להתחתן עם אחד מהם בשנה הבאה" אמרתי בתסכול
"אל לא צריכה להתחתן שנה הבאה . את צריכה להתארס." הוא אמר וסיחרר אותי במקום.
"מה זה משנה? החיים שלי יגמרו ברגע שיציעו לי נישואין."
"תיהי יותר אופטימית" הוא מגחך
"אני משתדלת" אמרתי וצחקתי בשקט ואז פשוט קראתי את ההרגשה שלו, הוא היה שמח אבל מאוכזב באותו הזמן "ג'ון?"
"כן מיי?"
"למה אתה מאוכזב?" שאלתי
"אני חייב ללכת אבל תביני אחר כך. את חכמה מספיק ." הוא חייך נישק את הראש שלי והלך למטבחים.
'למה ימי ההולדת שלי תמיד חרא?' שאלתי את עצמי ולאט כל מי שהיה באולם עזב וחזר לביתו

פרק4
"נסיכה!" אני שומעת צעקה של המשרתת האחראית עלי , אני מרחמת עליה , נתקעה איתי.
"כן דורה ?" אני שואלת
"השיעורים שלך בדמוקרטיה ודיקטטורה עוד מעט יתחילו והוריך ביקשו שתלוי אותם בארוחת הבוקר" היא אומרת ופותחת את דלת חדר השינה שלי וזורקת עלי שמלת טורקיז דקה וקרדיגן לבן עם כפתורים לבנים "חשבתי שזה יבליט את העיניים שלך " היא אמרה וחייכה , ואני נאנחתי על זה שהדבר הכי יפה אצלי (כנראה) אלה העיניים הכחולות ירוקות שלי… אני אפילו לא אוהבת אותן.
אחרי שהתלבשתי ותפסתי את ההורים שלי מדברים עם ג'ונתן
"היי" אמרתי וחייכתי אל ג'ון
"היי." הוא אמר באדישות ואז פנה להורי "המרכבה למדינות מוכנה , המרצה נמצא בתוכה וגם הבגדים הדרושים , מתי לצאת?"
"על מה הוא מדבר? הנשף היה אתמול ." שאלתי את הורי
"שחכת ? אוי נו מיילין מה אני אעשה איתך" אמא שלי רטנה , בערך.
"מה?" שאלתי בהתעניינות וברוגז משולבים
"את נוסעת לכל הערים , את צריכה לראות את הממלכה שלך " אבא שלי הזכיר לי
"אבל דורה אמרה שיהיה לי שיעור ." אמרתי
"כן . את הולכת להיות עם המרצה שלך ועם המגן האישי שלך כל הזמן ."
"דין וג'ונתן?" שאלתי
"אם את רוצה לפנות אליהם בשמם הפרטי." אבא שלי אמר בזלזול קל
"ג'ונתן בגיל שלי ודין גדול ממני בשנתיים." אמרתי לו
"אז? " אמא שלי אמרה בקור
"לא משנה .אני אלך להתארגן." אמרתי ורצתי לחדר שלי , לאסוף את התכשיטים שלי.

פרק5
"את זה את חייבת לקחת , ואת זה , ואת זה …" דורה אמרה שהיא בחרה את התכשיטים ואני רק התעקשתי על אחד מהם , השרשרת של סבתא .
סבתא שלי הייתה בת המלוכה היחידה שלא היה לה כוח מיוחד , לא רק שהיא לא נולדה למשפחת המלוכה המרכזית , היא גם לא הייתה בת של דוכס או דוכסית.
אחרי שסבא שלי נפטר היא הורחקה מהארמון , ובגלל שהיא לא הייתה דוכסית אז היא חזרה לחווה שלה , ואני חייבת להגיד שאין לי מושג איפה היא.
"דורה את באה איתנו?" שאלתי את העוזרת
"אני מקווה שלא , אבל נכון לעכשיו התיקים שלי נמצאים על המרכבה " היא חייכה אלי ואני נזכרתי איזה נשמה זקנה יש לבת העשרים הזאת.
"אז בואי נצא" אמרתי , הרמתי את תיק הרחצה ורצתי למרכבה שתוביל אותי בשטח ביומיים הבאים.
תחנה הבאה – טלובר

פרק6
"וזה למה את לא צריכה לדרוש יותר מדי מהנתינים שלך" דין סיים את הנאום הארוך שלו על … ובכן , מה לא לדרוש מנתינים.
"וכל זה היה חייב להיות באורך של שעה שלמה?" שאלתי בציניות
"את מעדיפה ללמוד שמונה נושאים שונים ?" הוא זרק בחזרה
"אמ… לא."אמרתי וחייכתי
"מיי מגיעים עוד שעה!" ג'ונתן צעק דרך החלון
"יאיי" אמרתי ודורה התחילה לארגן אותי ,לאפר ולעשות לי צמה .
שהגענו לבניין העיר המרכזית חיכו לי בני הדוכסים של טלובר – דמיאן ואדמונד .
"הנסיכה " הם אמרו וקדו ביחד
"אדמונד . דמיאן." אמרתי במתיקות קלה והם קמו .
ברגע שאדמונד קם הוא חיבק אותי וג'ונתן כמעט נתן לו אגרוף לפני שסימנתי לו שזה בסדר .
דמיאן לעומת אדמונד בחר ללחוץ את ידי .
"יש נשף הערב " דמיאן אמר
"אני יודעת." אמרתי בשלווה
"את תבואי איתי נכון?" הוא שאל ביהירות מסוימת
"אני מניחה ." אמרתי וחייכתי "יהיה אחד גם בסוף השבוע כן?" שאלתי את אדמונד
"כן . אני אשמח אם אליו תגיעי איתי " אדמונד אמר – ביקש
"בשמחה " אמרתי "אבל אתם מוכנים להכניס אותנו?"
שאלתי והם ליוו אותי לסוויטה שבה אישן במהלך השבוע הקרוב , שמאחורינו דורה דון וג'ונתן מדריכים משרתים מה להביא לחדר שלי ומה לחדר שלהם.

פרק7
"אין לי כוח לנשף " התלוננתי באוזני דורה
"אין לך בררה ." היא אמרה בשמחה מסויימת
"אני יודעת " אמרתי ונפלתי אל המיטה הגדולה והמצועצעת שהכינו לי
"אז… מיי , איזה שמלה תרצי ללבוש היום?" דורה שאלה אותי
"כל אחת עם מחשוף מינימלי " עניתי
"אני אשתדל למצוא אחת כזאת" היא אמרה בחיוך והתחילה לחפש בארון את השמלה המתאימה , בזמן שאני הלכתי לחפש את ג'ון.
"ג'ונתן?" צעקתי ודפקתי על הדלת של החד שלו
"מיי?" שמעתי קול מהצד השני של החדר , כן זה בוודאות ג'ונתן . פתחתי את הדלת וראיתי אותו מתאמן על הכישרון שלו , הוא מסוגל להרגיע אנשים ולגרום להם להרגיש טוב עם עצמם.
"אתן יכולות לצאת עכשיו" הוא אמר לשלושת הנערות שישבו בכיסאות מולו
"אתה פשוט פסיכולוג " אמרתי והתיישבתי על המיטה שלו
"לא כל כך , זו לפחות לא ההגדרה המדוייקת אבל אני מתאמן בכישרון שלי על אנשים " הוא אמר
"שאתה מנסח את זה ככה זה נשמע רע" אמרתי ואז התחלתי להתלונן "אני צריכה לרקוד איתו ולהסתובב איתו ולדבר איתו במשך כל הלילה!"
"אמ… מה?" הוא אמר בבלבול
"דמיאן!"
"אה… כן , הוא" הוא הבין לבסוף "מרושע?"
"תנסה להקשייבב!" יללתי והוא חיבק אותי עם יד אחת
"אני מנסה… את לא כל כך ברורה"
"אז…?"
"בואי נתאמן , זה ירגיע את שנינו" הוא העביר נושא
"אבל … אוקי." התיישבתי באחד הכיסאות של הבנות והוא התיישב מולי
"אני אנסה להרגיע אותך בזמן שאת תנסי למצוא את התחושה של כל איש שעובר באיזור. אוקי?"
"אוקי." עניתי לו ומיד אחר כך הרגשתי את החום הנפשי עובר בתוכי וחקרתי כל אדם שנמצא בקומה , המשרתים – שמחים אבל מותשים , התופרת – מאושרת מהרעיון החדש שעובר לה במוח , וג'ון – שמח אבל מאוכזב , מאוכזב?
"אני עייפה , ואם אני אחזור יכריחו אותי לשים מחוך ושמלה ותסרוקת." רטנתי , להעביר את הנושא
"באיזה שעה הנשף?"
"שבע , שמונה."
"אז יש לך זמן. את יכולה להישאר כאן אם בא לך" הוא אמר ופינה לי מקום על המיטה
"אני אשמח" חייכתי , התיישבתי לידו והנחתי את ראשי על כתפו.

פרק8
"מיילין!" דורה צעקה מהצד השני של החדר
"אני כאן!" אמרתי ויצאתי מהחדר של ג'ון
"אני לא מאמינה עליך! בואי !" היא תפסה את היד שלי וגררה אותי לסוויטה שלי , לארגן אותי .
"תתקלחי." דורה הורתה לי
"איי איי קפטן!" אמרתי בציניות ונכנסתי לאמבטיה .
אחרי שיצאתי שמונה משרתות קפצו עלי , סירקו אותי , עזרו לי להתלבש , איפרו אותי .
"יש לנו עוד חמש דקות" דורה הודיעה לי ונעלתי את נעלי העקב .
"אני מרגישה ירוקה מדיי" אמרתי לאור העובדה שלבשתי שמלה ירוקה בהירה , נעלים ירוקות-אפורות ופרח ירוק-לבן בשיער. הרבה ירוק.
"את נראית מושלם" דון אמר מהדלת , הוא רק בן 18 והוא חתיך בחליפה שלו
"דון ! מה היה קורה אם הייתי מתלבשת עכשיו?" שאלתי
"אז לא היו נותנים לי להיכנס. חוץ מזה , אנחנו צריכים לצאת , עכשיו." הוא אמר והוביל אותי החוצה , למען האמת הוא דיי גרר אותי.