אם תהיי איתי – פרק 15

בסביבות השעה 11:00, כשאכלנו את ארוחת הבוקר, הסתכלתי על אבי והייתי מוטרדת. ייתכן שהוא שיקר לי כשהייתי ילדה על מוות אימי אבל למה הוא לא מספר לי עכשיו?
"אבא, איך אמא מתה?" שאלתי אותו בעודי משחקת עם האוכל.
הוא נחנק "מה?" הוא נראה המום מהשאלה.
"אנחנו אף פעם לא מדברים על זה כי אתה לא אוהב שאני מזכירה את זה, אבל אני חושבת שיש לי זכות לדעת.." התעקשתי, הפעם לא הייתי מוכנה לוותר, רציתי תשובות.
"אמרתי לך כבר..היא מתה מ..מחלה קשה." הוא גמגם מעט.
"איזה מחלה?" המשכתי.
"מריאן, אני לא מבין מה זה קשור עכשיו, בגלל זה רצית להישאר בבית? כדי להטריד אותי בשאלות לא רלוונטיות??" הוא נראה עצבני.
"אני בסך הכל רוצה לדעת. בהתחלה זה היה התקף, אחר כך מחלה.." התרגזתי "אני יודעת על סוזי.." גמגמתי מעט.
"אי..זה..ס..ס..סוזי?" הוא הסתכל עלי מופתע לחלוטין.
"תספר לי אבא, מה קרה שם.!" התחננתי.
"מה את יודעת?" הוא נאנח.
"אני יודעת שסוזי ואמא היו חברות טובות ושהן מתו יחד. מה קרה שם?" רציתי שייתן לי תשובות.
"איך את יודעת?" הוא בחן אותי ולא הבין איך אני יודעת מי זו סוזי.
"זה לא משנה, תספר לי מה קרה באמת..אני כבר גדולה מספיק, אני אתמודד." הבטחתי.
"אני לא יודע מריאן, המשטרה מצאה אותן ללא רוח חיים בפתח היער. הם אמרו שהם חושדים שהן עברו התקף לב אבל לא הבינו איך זה קרה לשתיהן ביחד." הוא נאנח "בהתחלה חשבתי שזה באמת היה התקף אבל ידעתי שזה לא יכול להיות, אמא שלך הסתירה ממנו משהו.." הוא נראה מתוסכל והיה עצוב להיזכר ביום הזה.
"אני מצטערת.." בחשתי בחלב ושתיתי שלוק "הייתי צריכה לדעת.." קמתי מהכיסא והתקדמתי לכיוון החדר.
"חכי רגע מריאן.."
"ממ?" הסתובבתי לכיוונו וישבתי חזרה על הכיסא.
"למה לא רצית ללכת היום? זה קשור לחבר שהיה לך?" הוא היה סקרן לדעת.
"איך אתה יוד-?? ..ג'וני אמר לך.." נאנחתי "כבר אין לי חבר..נפרדנו!" אמרתי בצער ובמבט מושפל.
"למה נפרדתם?" הוא בחן אותי.
"אני לא יודעת, תשאל אותו!" קמתי מהכיסא והתקדמתי לחדר.
אבי קם ובא אחריי "בגללו לא הלכת היום?" הוא נראה עצבני "מי זה הילד הזה?".
"אבא..זה לא משנה, לך לנוח." חייכתי אליו וישבתי ליד המחשב שלי, מנסה לסיים את עבודת ההגשה שהייתי צריכה להגיש לפני יומיים.
הזמן עבר מהר משציפיתי וכשהסתכלתי על השעון השעה כבר הייתה אחרי 14:00, לפתע שמעתי את צליל הפעמון, אבי ניגש לדלת כדי לראות מי זה.
"מר. קיינסטון ,אני רק רציתי..לדבר עם מריאן.." ג'ייסון הסתכל על אבי במבט מיוסר.
"היא ישנה." אבי הסתכל עליו במבט בוחן, נראה היה שזיהה כי מדובר בחבר שלי לשעבר.
"אני רציתי להגיד לה שאני מצטער.." ג'ייסון השפיל את ראשו.
"היא ישנה!" אבי חזר על עצמו בטון כעוס יותר.
"אני מצטער, אתה יכול רק למסור לה שעברתי כאן?" הוא החל להתקדם לעבר השער כדי לצאת.
"כדאי שתדע..שהפסדת ילדה מדהימה, ג'ייסון."
"אבא, זה בסדר,אני אמשיך מכאן." שמתי את ידי על כתפו של אבי והסתכלתי על ג'ייסון בעיניים עייפות.
"היי.." הוא חייך אליי, מן חיוך מתנצל "אני רוצה להתנצל." הוא הסתכל לתוך עיני ונראה מיוסר.
"אין צורך, אני בסדר." עניתי מיד.
"אני מרגיש שאני צריך להסביר לך.." הוא המשיך.
"אתה יודע מה, ג'ייסון? אני לא רוצה לדעת…".
"כן..אני יודע..אבל.." הוא התקרב לפניי כדי לנשק אותי, אבל הסתתי אותם הצידה. לא הייתי מסוגלת לתת לו להתקרב אליי "אם בכל זאת תרצי לשמוע, את יודעת איפה למצוא אותי." הוא הסתכל לתוך עיניי העייפות ולאחר מכן פנה לדרכו.
סגרתי את הדלת והייתי עייפה, עייפה ממנו ומהסיפור הזה שלא נגמר.
"אולי את צריכה להקשיב לו.." אבי יצא מהמטבח והסתכל עלי בדאגה "ילדתי היקרה," הוא התקרב אליי וחיבק אותי "אני לא יודע למה את מסתגרת כל היום בחדר..את כבר לא יוצאת ולא נהנית.".
"למה עברנו דווקא לדארקפיל?" השענתי את ראשי על כתפו של אבי ועצמתי את עיניי.
"מה זאת אומרת?" הוא שיחרר את אחיזתו והסתכל על פני.
"איך ידעת על המשרה? חיפשת אותה בעיתון?".
אבי צחקק לעצמו "את יודעת, זה מוזר.." הוא המשיך לחייך.
"מה מוזר?" לא ידעתי איזה עוד הפתעות יכולות לנחות עליי.
"היה עלון כזה בתוך תיבת הדואר שלנו, עכשיו שאני נזכר ראיתי את זה רק אצלנו עם הכתובת והמקום וגם עם המשרה שלי." הוא נשאר עם חיוך מרוח על פניו.
הסתכלתי עליו המומה. יכול להיות שזה קשור איכשהו לנשף הזה שיהיה עוד שבוע?
למחרת הייתי עם אן בכיתה, היא תחקרה אותי בלי סוף ולא נתנה לי ללכת למקומי.
"את היית חולה? אם לא אז למה לא באת? זה בגלל ג'ייסון? או שקרה משהו אחר? אם את צריכה משהו את יודעת שאת יכולה לפנות אלי, אני יעזור לך!…"
היא המשיכה לדבר ולדבר ואני רק רציתי שתעשה הפסקה כדי לקחת אויר ואני אוכל להשחיל מילה "אן!" לא שמתי לב שאמרתי את שמה חזק מידי "הכל בסדר!" חייכתי אליה והתקדמתי למקומי, שם ראיתי את ג'ייסון. כמה ייחלתי לכך שהוא יעשה לעצמו יום חופש.
"בוקר טוב.." אריק וריקה אמרו לי יחדיו.
"בוקר.." חייכתי אליהם.
ג'ייסון לא דיבר אליי יותר וגם אני התעלמתי ממנו.
"אתם מתעלמים אחד מהשני כאילו? כי נראה שזה ממש קשה לכם!" ריקה חייכה לאריק ולג'ייסון ואז כשמבטה נחת עליי פנייה נהיו קשוחות יותר.
"תפסיקי!" אריק הסתכל על ריקה כאילו סימן לה שעברה את הגבול.
"בכל אופן, לג'ייסון יש יומולדת בעוד שבוע." ריקה הסתכלה עליי ואני נתקפתי חלחלה.
"עוד שבוע??" שוב לא שמתי לב שהרמתי את קולי יותר מידיי "שבוע?" שמתי את ידי על מצחי.
"מה קרה?" ג'ייסון נראה מופתע.
הסתכלתי עליו המומה "אנחנו צריכים לדבר!" תפסתי את ידו ויצאתי איתו לכיוון החצר.
"למהה את מושכתת אותייי.." הוא שיחרר את ידו כשהיינו במסדרון ונראה עצבני "מה את רוצה?".
"תקשיב לי חתיכת אפס, אל תעצבן אותי יותר ממה שאני…ממילא את כל הטוב שהיה לי הצלחת להרוס כהרגלך אז לפחות תגרום לי להאמין שזה שבאת אתמול והצטערת היה.." הוא סתם את פי עוד לפני שהמשכתי "ששש.." הוא הסתכל לתוך עיניי "בואי נלך ל…ירוק.." הוא ניסה לרמוז לי ללכת למקלט ואחרי שהפסקתי להיאבק בו הוא שיחרר אותי מאחיזתו.
הלכנו לכיוון המקלט וכל הזמן ג'ייסון הרגיש חסר מנוחה והסתכל לכל עבר, רק כשהיינו למטה הוא הרשה לעצמו לנשום לרווחה.
"אתה תעשה ממני פסיכית!!" שפשפתי את פניי.
"דארקסט עוקב אחריי, הוא אמר שאם לא נחזור עד הנשף אני אשאר אדם זאב לתמיד.." הוא נפל על הכורסא ונראה עצבני.
"נשף?? אמרת נשף??" בעודי מקשיבה לו הדהדה במוחי המילה הזו "מה זה הנשף הזה?".
"זה מסיבת יומולדת, אבל יהיו בה רק הלהקה שלו,זאת אומרת אנשי זאב.".
"בלי בני אדם.." החוורתי.
"מריאן, הכל בסדר? למה הוצאת אותי משם?" הוא הסתכל על פניי הלבנות ונראה מודאג מעט.
"הוא אמר לי לבוא לנשף..דארקסט, הוא רוצה שאני יהיה שם…" הסתכלתי על עיניו הפעורות של ג'ייסון שנחרד למשמע אוזניו.
"מה אמרת.?" הוא קם מהספה ותפס ממני מרחק ככל שיכל "את לא יכולה לבוא לשם!!! אסור לך!!!!" הוא הרים את קולו ונראה לחוץ.
"אבל אמרת..שאם לא אבוא, אתה תישאר כזה לתמיד."
"לא איכפת לי!!" הוא המשיך לצעוק "אם תבואי לשם…יקרה אסון!!!" הוא נפל על הרצפה והתכנס בתוך עצמו.
"ג'ייסון?" הסתכלתי עליו מכונס בעצמו על הרצפה והוא לא החזיר לי תשובה "אני רק רוצה לדעת משהו.." התקרבתי אליו באיטיות "לאמך קראו סוזי?".
נראה שנחרד לשמוע את שמה מבעד לשפתיי והוא הזדקף והסתכל עליי המום "איך..איך את יודעת?"
"רק תענה לי על עוד שאלה אחת.." הסתכלתי על עיני הדבש המדהימות שלו ושאלתי "אתה אוהב אותי?".
הוא הסתכל על עיניי במבט מיוסר שהפך מיד למבט מלא שנאה "לא!" הוא נעמד והסתכל עליי בסלידה "כבר לא!".
"אז למה באת אליי? למה הצטערת? הרי עשית את הדבר הנכון, לא?" הייתי פגועה כל כך, ניסיתי להיאבק בדמעותיי.
"הצטערתי כי התנהגתי כמו אידיוט, אבל האהבה אלייך נגמרה. בגלל זה נפרדנו!" הוא המשיך.
"אתה בטוח שאין לזה כל קשר לנשף?" בחנתי את פניו.
"לא, אין לזה קשר לנשף!" הוא המשיך להסתכל בתוך עיניי.
"אז אין סיבה שלא אראה נוכחות נכון?".
נראה היה שהמילים האלו גרמו לו לחרדה נוראית, הוא לפתע הרצין את פניו ונראה מבוהל לחלוטין "אל תבואיי!! את לא רצויהה שםםםם!!!" הוא הפחיד אותי נורא כשהסתכל עליי במבט העוין שלו והרים את קולו.
"אבל אני רוצה…!!" מצאתי את עצמי מתחננת להציל את חייו.
"אבל אני ל-א רוצההההההה!!!" הוא דפק את ידו בקיר ולאחר מכן הפנה אותה לכיוון פניי "אני נשבע לך שאם תבואי אני יגרור אותך כל היער מהשיער שלך ויחזיר אותך הביתה קירחת!!".
בלעתי את הרוק והשפלתי את פניי.
הוא התנשם בכבדות וחיכה לתשובה שלי.
"בסדר, אני לא אבוא.".
הוא הסתכל עליי במבט עצבני מתמיד ואני לא העזתי להסתכל עליו בחזרה. לאחר מכן הוא התקדם לכיוון היציאה בסערה, נראה היה כאילו הוא רותח מכעס.
כשחזרתי לכיתה לא ראיתי את חפציו של ג'ייסון ליד השולחן שלנו וכשהסתכלתי על אריק הוא הצביע לכיוון הצד השני של סוף הכיתה. הסתכלתי לשם וראיתי את ג'ייסון יושב שם ומביט בי במבט עצבני מתמיד.
לא התייחסתי אליו והמשכתי ללכת לכיוון המקום שלי.
מר אדיסון צעק על ג'ייסון וזה אמר שהוא לא חוזר לשבת שם עוד, ואם זה לא מוצא חן בעיניו הוא תמיד יכול להוציא אותו מהכיתה.
מר אדיסון נראה עצבני מתמיד אבל הניח לג'ייסון לשבת שם וציין שזה יקרה רק עכשיו כיוון שאין לו כוח להתעסק בשטויות כאלו כרגע.
ג'ייסון נראה רגוע יותר. ואני?, אני רציתי להרוג אותו במו ידי.