אל למופע להיעצר

הוא היה אומן שאת עבודתו הערכתי עד מאוד ואחר יצירותיו עקבתי במשך זמן מה, ושבועה בפי שזוהי הסיבה היחידה שבשלה העזתי לעזוב את חלקתי.
אמנם נותרתי מלא ספקות בעת דשדושי הנדמה חסר מטרה לכל המבטים הנעוצים בי, אך גברתי לבסוף על דעתי; הרי שיצאתי מזה שבועות ארוכים, והנני לבוש בחליפה המרופטת המשובחת ביותר שנמצאה בארון חדרי, בדרכי אל התיאטרון המפוקפק בוינה.
חששותיי הקודמים היו תוצאה ישירה של אחד משלושה, ולחילופין – כל השלושה יחדיו: אפשר שזוהי אותה חרדה קיומית המלווה אותי ואינה מרפה, מלחשת באוזני בכל פסיעה ופסיעה. ייתכן מאוד שזהו המיקום, שנותר בעבורי שנוי במחלוקת, של הופעתו הקרובה של אותו גריגור בנדמאן. ואולי מוחי טרם פיענח את תעלומת עברו של אותו כרטיס – הרי שחסר הזיכרון של רכישתו והצבתו באלגנטיות על קצה שולחן העבודה שלי.

ריחות עזים של נפטלין וגופרית, כמעט והביאו דמעה לעיניי היבשות, ליוו אותי בצעידתי המהוססת לאורכו של פרוזדור הכניסה, אשר לקה במחסור בתאורה ראויה, ובשל כך פגשתי באפי בדלת שעמדה בקצהו.
לאחר פתיחתו נתגלה בפניי אולם רחב ידיים, מקושט בתקרתו בשנדלירים גותיים אשר העלו בי זכרונות ילדות של ימים בהם ביקרתי, יחד עם קרוביי, בקתדרלות יוצאות דופן בשולי המחוז בו חיינו. פסלי שיש וגרניט הוצבו בפינות החדר, מציגים חיות בר העומדות על רגליהן ואנשים דגולים מעבר ארצנו. ציורי שמן של בנות מלכים עמדו תלויים על קיר הארגמן, מעוררים תיאבונם היצירתי של עשרות המכובדים לבושי חליפות הקטיפה היוקרתיות, המפטפטים ביניהם על שלל נושאי החול, בעודם אוחזים בכוסות רמות המכילות משקאות שיכר מבעבעים, ומכינים אותם לקראת המופע המרתק שעמדו לחזות בו.

דעתי לבטח הוסחה מן הנוף המסקרן, שכן לא הבחנתי באריסטוקרט החולף על פניי טרם שכתפו נחבטה בשלי, ואף אז התקשתי להסיר את מבטי – מלמלתי התנצלות באופן בלתי רצוני, לפני שהישרתי פניי אל אלה של הצעיר שמולי. היה זה גבר נאה, גילו בוודאי אינו עולה על שלי – עצמות לסתו בולטות כלפי חוץ, כמעט ומשחיתות את פניו כתער חדה מבפנים. חיוכו המתרחב חשף טורי פנינים נוצצות חסרות דופי; עיניו הירוקות – היפנטו, איימו לשאובני פנימה אל עולמו העמוק, עולם מלא תענוגות.
תפסתי את דבריו בפעם השנייה שבה חזר על משפטו: "זו הייתה טעותי, אין לך על מה להתנצל. ארתור," הוסיף באגביות ושלח יד איתנה קדימה.
שוחחנו ללא הפסקה במשך מחצית השעה, אם לא שעה שלמה.
"מה מביא אותך לכאן?" שאלתי. שיגור שאלות חסרות טעם ופליטת תשובות צפויות וחסרות משמעות אינם מבין העיסוקים האהובים עליי, אך סקרנותי נתאוותה ולבסוף גברה עליי. אותו ארתור היה בפירוש אינדיווידואל בעל קסם, ושפע של טעם טוב – חליפתו הייחודית מסוגלת הייתה להצית מגמת אופנה חדשה בכלל וינה; טבעתו השחורה הלמה אותו, ומשכה כאילו הוטלה עליי קללת מאגיה שחורה.
"אני מבקר כאן לעיתים תכופות, למען האמת," פתח עם חיוך, מביט לעבר משקאו, והלאה אל עיניי. "ישנן שמועות די מזוויעות על מקום זה, אך אני דווקא מחבב את המופעים שכאן. לעזאזל, ייתכן וזה התיאטרון המשובח בכל וינה המקוללת!" קרא בקול ופרץ בצחוק.
הצטרפתי אליו בדעתו, ייתכן וזהו טעם נרכש. ואחרי ככלות הכל, בידי בנדמאן הבחירה להופיע במקום זה, ומי אני לפקפק בהחלטותיו?
"ומה מביא אותך לכאן, ידידי?" שאל ארתור בעניין רב. לא הסתרתי ממנו את עובדת היותי פסנתרן חובבן מזה עשור וחצי, כמו גם את ההערצה הכנה והנלהבת שבה הערצתי את מר בנדמאן.
נדמה שחיבורנו היה אותנטי. תבונותיו – בעלות תוכן; דעותיו – נשענות על בסיס מציאותי ומלאות היגיון. וכמובן שאין קולו הנעים והילת הכריזמה שעוטפת אותו גורעים ממנו.
"גם אתה מפיק הנאה ממגוון הסימפוניות והסונטות של זה, הלא כך?" שאלתי אותו.
"כשלעצמן, אני מעריך את יצירותיו כמוך ואף יותר, אולם אירוע זה מיוחד במינו. נודע לי שזה יהיה מופעו האחרון של בנדמאן," ענה ארתור ידידי. ניכר כי חלק את התרגשותי בשעה שדיבר; הייתכן וחיבורנו אמיתי מכפי שתיארתי לעצמי?
לרגע קצר לא שמתי ליבי לעניין השיחה. "מה זאת אומרת, מופעו האחרון? ומדוע שיפרוש כעת?". ידיעה זו הותירה אותי מלא תמיהה, על אף שבתחילה פקפקתי בנכונותה.
לבנדמאן ישנן נטיות אקסצנטריות, אך לא תיארתי שיפסיק בעבודתו בפתאומיות שכזו — אך מנגד, ניחמתי עצמי בעובדה שאני אזכה להיות נוכח במופע זה.

ההמון החל לנוע לעבר האולם בו המופע יתקיים, ולכן לאחר שגמר את משקאו במהרה החל למושכני בידי אל עבר המושבים. אל לי לשקר ואומר שליבי צהל כאשר התיישבנו זה ליד האחר באולם. לרגע שמחתי – הכרתי ידיד נהדר ועמדתי לצפות במופעו האחרון של האומן החביב עליי, ומכך משתמע שצפוי זה לנגן את מיטב פירות עמלו.
בתוך דקה קצרה מהתיישבותו של אחרון האדונים הופיע בנדמאן על חזית הבמה, חיוור קמעא. חשתי בדחף להתרומם ולמחוא את כפיי, אך ארתור גזל את תשומת ליבי בטרם עשיתי כך והורה לי באצבעו על דבר מה ששכן מתחת למושבי. שאר הג'נטלמנים הישובים כבר לבשו את המסיכה, ונותרנו שנינו עם פנים עירומות. רציתי לשאול לפשר הדבר, שכן מעולם לא חזיתי במנהג מסוים שכזה, אולם ארתור מיהר להשתיקני באצבעו, ועטה על פניו את מסיכתו – ואני הרגשתי אנוס לעשות כן בעקבותיו.

היא לא הייתה נוחה – חריצי העיניים היו זעירים למדי, דבר שהקשה על התמקדותי בפניו של האומן, והייתה גדולה מדי, ומשום כך חריצי הנשימה היו קרובים יותר לשפתיי מאשר לאפי – ולכן התקשתי לנשום, במידת מה. בחזיתה, התחפשה המסיכה לאחד מן השדים הרבים המקשטים את ציורי ימי הביניים המוכרים, עם עיניים אדומות, נחיריים רחבות וקרניים המזדקרות החוצה, מבקעות את המצח הרחב בנבזיות.
גריגור ניצב מול הקהל, ובמשך מספר דקות לא עשה דבר מלבד להישיר מבטו אל מכובדים מסוימים ולנשוף עמוקות.
ובלא התראה מוקדמת פתח הקהל במחיאות כפיים סוערות, שאליהן הצטרפתי במהרה על אף שנרתעתי בתחילה מן הרעש, ולאחר זמן-מה חדל הקהל מהריעו, בתזמון מתואם ביותר. ארתור נותר עם פנים מהודקות כלפי הבמה, חיוכו ניכר אף מבעד למסיכתו. בנדמאן נע לאחור באיטיות, מביע חשש מפני דבר-מה, והתיישב ליד פסנתר-כנף אדמדם.

על אף השערתי המוקדמת, לפיה הלה ינגן את מיטב יצירותיו, בתומה של שהייה ארוכה נוספת שארכה כמחצית-התריסר בדקות פצח זה בניגון מנגינה שמעולם לא שמעתי. הריבוי בשימוש באקורדים מינוריים ובתווים הממוקמים באוקטבה הגבוהה ביותר הותירה באולם אווירה בלתי נעימה. הקשתו על הקליד הסוגר את המנגינה גרמה לו לפרוץ בבכי מלא צער שנגע לליבי. הקהל נותר דומם שעה שילל לו גריגור, אך מיד כשמחה את אפו פרץ בשנית הקהל המסונכרן להפליא במחיאות, שאף מהן נבהלתי ואליהן הצטרפתי במהרה. בשיריו הבאים לא נמנע מר גריגור מלעשות שימוש בקול הקונטרה-טנור הצלול שברשותו, אם כי אוזני הרגישה לצלילים מוסיקליים הבחינה לא פעם בפגם בהרמוניה, תוצאה ישירה של הקשת תו או אקורד שלא כראוי. "אל למופע להיעצר," זעק בנדמאן והטיח ידיו במקלדתו, מפספס כליל את הצלילים שאמורים להתנגן. "לדבר אין משמעות," המשיך בקול שבור בשיר העוקב. עזות קולו התפוגגה בכל שיר ושיר, עד שנשמע כציפור כנועה. נדמה כי ארתור מתרשם עמוקות – כפות ידיו הפכו לחות והוא זע במושבו ללא הרף.

שירו האחרון של גריגור היה, בלי הקל שבספקות, המצמרר ביותר.
"להתראות," פלט חרישות, "עולם אכזר," המשיך ושר. "אני נוטש אותך היום, להתראות, להתראות…". המתח גבר באולם, והתקשתי בנשימתי אף יותר.
"להתראות לכם, רבותיי," אמר והפנה מבטו אל הקהל, "אין דבר-מה לומר אשר ישנה את דעתי. להתראות," וסיים בעדינות מופתית, אלא שהתו האחרון צרם לאוזניי ברוב חוסר התאמה למנגינה, ובדיעבד, ייתכן והיה זה מתוכנן.
בתום ניגונו פרץ בשנית בבכי, שאליו התלווה סבב מחיאות כפיים שנמשך לא פחות מעשר דקות שלמות – בכך אני בטוח. ידיי כבר הכאיבו, והרי שלא הבנתי את פשר התנהגות הקהל; ביצועו אכן היה מרשים, אך נדמה כי לא היה בכוונת הקהל לשבחו על ביצועו במחיאות מונוטוניות קרירות ומתואמות בדיוק רב.

גריגור עמד בקצה במתו. בעיניים עצומות סקר את פני היושבים, ופער פיו לנאומו האחרון.
"רבותיי," פתח. "במשך שנות עבודתי הרבות הקדשתי את תשומת ליבי לנושאי ההבל – הכרת הטוב, רזי התודעה והתפלאות חוזרת ונשנית מן הטבע. אולם לאחרונה נתגלה בפניי עולם חדש." וגריגור פתח באתנחתא בת עשרה רגעים ארוכים, בתומה פקח את עיניו מלאות הדמעות.
"רבותיי," פתח בשנית. "כולי מלא תקווה שנגינתי הנעימה לאוזניכם — ומתמוגג מציפייה לקראת תגובתכם לקטע המיוחד הבא, איתו אסגור את מופעי." וגריגור החזיק את הקהל הדומם כשבויי סקרנות, בטרם הציג בפניהם את ההפתעה המתוכננת.
הערב היה רווי הפסקות והמתנות למהלכיו הבאים של גריגור, אך כעת נדמה כי הזמן עמד מלכת, פשוטו כמשמעו. ארתור פסק מהצלבת רגלו על ברכו האחרת ונשען קדימה במושבו.
"רבותיי," קרא גריגור לבסוף. הקהל נותר דומם כפגר, אך לו נדרשו להמתין דקה נוספת – לבטח היו תולשים את שיערותיו זה של האחר מרוב תסכול. "אני מזמין אתכם לחגוג יחד איתי את המוות".
הוא נשף ושלף פגיון מתוך חליפתו. יכולתי להרגיש, בעור סומר, את מאות העיניים הנעוצות בו, פעורות לרווחה למראה להבו הנוצץ.
גריגור העביר את מבטו מהפיגיון אליי, ושבועה בפי שמבטו חדר מבעד לעיניי בעודו שיסף את גרונו שלו. הוא נותר עומד לרגע, עיניו יוקדות ושפתיו נעות לומר דבר-מה אחרון, בטרם נפלה גופתו אל מול יושבי השורה הראשונה.
בתחילה, נדמה היה כי הקהל, כמותי, נכנס למצב הלם עמוק ביותר. אלא ששניות אחדות הפרידו בין התדהמה לבין האנדרלמוסיה העצומה. מחיאות כפיים עוצמתיות הוציאו את אוזניי מכלל תפקוד, ככיתת יורים הצולפת בעשרות סוררים בעזרת רובי ציד עתיקים.
מאות האדונים הישובים פרצו לאחר פורמאליות רגעית בצחוק רם ומתגלגל. חלקם נותרו נעמדים ומחאו כפיהם בנלהבות, וחלק אחר דומע ומכה על ברכיו, מצביע לעבר גופתו של גריגור בנדמאן.
אני הייתי משותק למושבי, כמו בפרליזת שינה נוראה. הצחוק הוא לבטח הקש האחרון, חשבתי – שפיותי אבדה, אזלה, חלפה עם הרוח. אלמלא הייתי חסר דעת, לא הייתי מוכרח לחזות במופע שהקים מוחי התת מודע והציג בפניי. לבטח היה זה עונש על מעשיי. אך הצחוק היה רחוק מלסגור את אותו ערב עבורי – המקרה שעקב היה גרוע עשרות מונים.
האורות כבו ודלקו מספר פעמים, עד ששרר חושך מוחלט לפרק זמן של שניות אחדות. הקהל פסק באחת מצחוקו, וכל אחד עמד במקומו ללא נוע. וכשדלקו האורות, כעת האירו את האולם באור אדום כהה, פרצו אלה בטבח מזעזע.
האדונים עמדו על רגליהם, והחלו להשחית זה את גופו של חברו. אחד עקר את עיני חברו מבעד למסיכתו, בלא התנגדות. האחר שיסף את גרונו של ידידו, שבתמורה תלש מעליו את ידו השמאלית והשליכה לרצפה.
בעוד שגפיים ניתקו מבעליהם לנגד עיניי, נוכחתי לדעת שאני וארתור נותרנו הישובים היחידים באולם. הבטתי בו באימה – ארתור צחק בקול, עשן הסתלסל מבין נחיריו הרחבים. הבנתי אז – הוא מעולם לא עטה את המסיכה ששאר האדונים ואני עטינו, אלא הסיר אחרת.

הייתי מוכרח להסתלק משם. בעוד זה נהנה מהמופע שמולו, הזדחלתי החוצה. גרוני איים לפלוט את שארית הדבר אשר מזמן אינו בקיבתי, צרב מחומצה, סגר על קנה נשימתי. אך נאבקתי הלאה וזחלתי באיטיות, מעבר לשורה שבה התיישבתי עם זה, אל אולם הכניסה.
חניתי ליד עברו האחר של הדלת אשר הפרידה בין אולם הכניסה לאולם המופע, משיל מעליי את אותה מסיכה ארורה, מארגן את מחשבות מוחי מוכה הטראומה.

ארתור, ידידי החדש, הוא נסיך האופל בכבודו ובעצמו!
ידיעה זו עדיין מעציבה אותי. גריגור כלל לא הביט בי – הוא נעץ מבטו באדונו, זה שתיכנן את המופע מראשיתו, זה שמנצח על אמבטיית הדמים ברגע זה ממש.
אולם הכניסה נראה אחרת, גיליתי לאחר סקירה קצרה. בר המשקאות איננו, פסלי השיש היו סדוקים, וחלקם מפוררים כליל, שכובים על הרצפה. כבל בודד מחזיק את השנדליר המרכזי בזווית מביכה, האחרים נקרעו מעומס, ייתכן והיה זה מעשה ידי אדם — או שד רע.
בנות המלכים נעצו בי מבטיהן בעיניים זבות דם כהה, המכתים את בגדיהן ואת מסגרת הזהב שמקיפה אותן.
תריסרי דלתות עמדו בכל אחד מארבעת כותלי האולם הרחב, ומרוב ייאוש ותסכול לא יכולתי למשוך עצמי לאף אחת מהן. אלא שחשתי בגווי בפסיעות איטיות אשר הרעידו את האדמה עליה ישבתי. כאחוז טרפת אצתי אל הדלת הקרובה מימין, כמעט ופורק את הידית מעליה בניסיון הימלטות. אך זו הייתה נעולה, וכך גם השבעה שבעקבותיה. נמלאתי חרטה לאחר שהבטתי מעבר לכתפי – והרי הוא עמד שם ברשמיות רבה.

עורו האדים כליל; קרניו הסתלסלו מעלה. קומתו גבהה בשני רגליים מכפי שהייתה בתחילת הערב. הוא הסיר את חליפתו וכעת נותר עם המקטורן הצחור והמכופתר שהסתתר מתחתיה. ארתור ידידי הביט בי במבט זדוני, איים לשאוב את נשמתי לתוך עיניו הלוהטות. הזדעקתי במגורה נוראה, אך ארתור המשיך לפסוע קדימה באיטיות, ציפורניו הארוכות שלופות ומוכנות. עם גבי אל הקיר, צנחתי בייאוש אל הקרקע – סופי התקרב אליי ולא היה ביכולתי לדחות אותו לערב אחר. מלמלתי בעל כורחי תפילה קצרה שזכרתי מילדותי, התחננתי לכל אל שיציל אותי. וברגע של גבורה, הצבעתי עליו והתחלתי לזעוק; "שטן! אשמדאי! בליעל! בפומט! בעל זבוב! שד מזיקין! מפיסטו! אהרימן!", ובכל פעם שקראתי באחד משמותיו, פסיעותיו הואטו עד שעצר במקומו, מביט בי בבלבול רב.
חריקת דלת נפתחת תפסה את תשומת הלב של שנינו – זו הייתה הזדמנותי להסתלק באחת. ארתור הביט בי באימה, וקרא בקול שבור, "חכה! אל תעזוב!", אך שינסתי מותניי וברחתי בלי להביט לאחור, עד שחזרתי לחלקתי החמימה והטובה.

טרם גמרתי לברוח, ואל למנוסתי להיעצר.
נותרתי חסר שינה במשך שבעים השעות שחלפו מאז, וחוששני שלא אוכל לעצום את עיניי למשך דקה בודדת בשארית חיי.
לפרקים אני מבחין בקולות דפיקה על דלת ביתי, או לחילופין – פסיעות הלוך-ושוב מהוססות בסלוני, אך חסר בי אומץ-רוח דיו על מנת להציץ מבעד לפתח המנעול של דלת חדרי.

אפשר שזכרוני — חלום בהקיץ טורדני ותו לאו?
הפרטים מתחילים להישכח ממני במהרה, ואין זה לרעה – אדרבא, כעת רוחי תזכה בשלווה התמימה שכה הזדקקה לה.
ובכן, מוטב שאתחיל להתכונן, איפוא – הישיבה חסרת המעש מוציאתני מדעתי, והמופע יחל בקרוב. מזלי שפר עליי, ובאופן גדוש מסתורין מתוק גיליתי את הכרטיס הססגוני הזה על שולחן העבודה—