אל אחד ויחיד – פיילוט

האיש כישכיש טיפס על ההר הגדול בעל מחטי האורן. כישכיש הפך כל אבן בהר, חיפש את האבן העגולה ביותר, כמו שציוו עליו למצוא. כישכיש היה גבר, לא צעיר וגם לא מבוגר, היה יכול להיות נאה אם לא היה מעט שמנמן, ועלוב מאוד. כישכיש היה גבר עלוב מאוד, המקום הראוי לו היה הרצפה, ועל כן על המצח שלו היה כותב כל בוקר, בעזרת איפור שחור שהיה נושא איתו, את המילים: "איש רצפות".
על ארבע, כישכיש טיפס על ההר, הופך כל אבן בדרכו, מחפש את האבן העגולה ביותר בהר, כפי שציוו עליו לעשות. כישכיש לא ידע שברגעים אלה ממש גורלו הולך להשתנות – עתיד חדש נקבע לו – עתיד שנכתב בדם ובזוהר.
לפתע כישכיש הרים את עיניו מהגישוש שלו באבנים ובאדמה מכוסת מחטי האורן. אור גדול האיר עליו מפסגת ההר. כישכיש נבהל, התמלא יראה, ועמד להעמיד פנים שלא ראה שום אור מוזר, ולהמשיך לחפש אבנים, כשפתאום קול גדול כרעם דיבר אליו: "כישכיש בן אנוש!".
"ממ.. מה.. מי זה?" שאל כישכיש בחשש.
"של סנדליך מעל רגליך, כי ההר עליו אתה עומד, קדוש הוא."
כישכיש מיהר להסיר את הסנדלים מרגליו, למרות שזה היה מאוד לא נוח לעשות זאת כשהוא גם ככה כורע על ארבע, עוד מחיפוש האבנים. "כן. ממ.. מי… מה עכשיו?" שאל כישכיש, מבולבל וירא.
שרשרת ברקים הכתה את ראש ההר וגרמה לקולות נפץ אדירים. כישכיש כיסה את אוזניו, אך הקול המדבר הגדול כרעם חדר מבעד לידיים המכסות את האוזניים, והתגבר מעל לקולות הנפץ: "כישכיש בן אנוש, בוא למקום בראש ההר בו אני יושב, ואעשה אותך לנביא שלי."
כישכיש נשא את רגליו וטיפס אל ראש ההר, למקום בו האור הגדול סינוור וזרח. הוא נאלץ לכסות את עיניו, כי עוצמת האור הכאיבה לו ברשתית העין.
"כישכיש! פקח את עיניך!" הקול אמר.
כישכיש הרגיש את עוצמת האור יורדת, ופקח את עיניו. הוא היה קרוב לפסגת ההר. נצנוצים קטנים של אור, שאריות של האור הגדול שהיה שם עד לפני רגע, עודם ריחפו באוויר. הוא היה מודע באחורית מודעותו לנוף הגדול המשתרע מראש ההר, אם כי הדבר שמשך את עינו היה מערבולת מחטי האורן שהסתחררה כמה מטרים לפניו, במעלה ההר. במרכזה היה משהו שכישכיש לא הצליח לראות. "מי אתה?" שאל כישכיש.
"אני הוא גנוסא, אל השמיים ואל הארץ, יוצר החיות, יוצר האדם, השופט העליון בפני דין מוות, המוליד ילדים ומחייה מתים – אני הוא גנוסא אלוהיך!".
"אוי לי.." נבהל כישכיש והצמיד ראשו אל האדמה.
"אל תירא, כישכיש בן אנוש. כי אתה הוא הנביא אשר לי. אתה תישא דברי ותצווה מצוותי. עתיד גדול מחכה לנו, כישכיש בן אנוש. הרם ראשך והבט בי."
כישכיש הרים ראשו. מערבולת מחטי האורן התפזרה, וחשפה יצור קטן דמוי תינוק. עיניו גדולות ונוראיות גופו ורדרד וחם, שיערות בודדות דבוקות לגלגלתו הגדולה יתר על המידה, ידיו דקיקות וחולניות. כישכיש הביט ביצור ההוא וידע שהוא אלוהיו. "אוי אלי…" קרא כישכיש.
"יש לנו עתיד גדול ביחד." אמר קול הרעם הבקע מן האל. "כל אנשי העולם הולכים לעבוד אותי. אנחנו נכבוש ממלכות ונטביע ארצות מתחת למצולות הים. עד שכל בני האנוש ידעו את שם האל – גנוסא."
"מה זה כישכיש מה מצאת?" אמרה אישה.
שריריו של כישכיש קפצו למשמע קולה, והוא נתקף אשמה על כך שלא מצא את האבן העגולה ביותר בהר עדיין.
"אישה! כסי עינייך מיד ולא מות אמית אותך!" צווח קול האלוהים, ומערבולת מחטי אורן נחפזה מהר מן הקרקע להסתיר את גופו. "מה זה כישכיש?! האם זו האישה שלך?! האם יש לך אישה?!" צווח הקול.
"ז… זו מאסטר סיוון. היא המורה הרוחנית שלי." מיהר כישכיש להגיד. ואז נזכר להוסיף: "מאסטר, זה אלוהים."
"מורה רוחנית?! אין תורה מלבד תורתי! אין חכמה מלבד חכמתי שלי! כישכיש עבדי, אין לך צורך באישה זו ושקריה. הסתלקי אישה! הסתלקי כי ההר עליו את עומדת קודש קודשים הוא! הסתלקי ושכחי את כל אשר ראית על הר האלוהים, ולא מות אמיתך!"
סיוון התבוננה במערבולת המחטים, ואז בכישכיש הכורע על ארבע מבועת, וחיוך קל של חמלה עלה על שפתיה, רק כדי להיעלם מאחורי מבט שליו יותר. היא הייתה אישה טובת מראה, ללא ספק צעירה יותר מכישכיש, שגם הוא כאמור לא היה מבוגר יתר על המידה. שערה לבן, בידה החזיקה מקל הליכה שלא היה לה בו צורך ובגדיה בגדי נוודים, כיאה למורה רוחנית.
"עצום את עיניך כישכיש" סיוון אמרה. כישכיש עצם את עיניו. "מה אתה שומע?" שאלה. כישכיש התרכז. הוא שמע את שריקת הרוח, הרוח הנושבת בפסגות הרים. הוא שמע את עלי האורן מרשרשים ברוח. הוא שמע את פעימות הדם באזניו. "מה אתה מרגיש?" שאלה. כישכיש בחן את רגשותיו. הוא מצא אשמה גדולה מאוד, ובילבול. למה הוא אשם? הוא ידע שהוא אשם. שתי נוכחויות גדולות מאוד, האל מלפניו וסיוון מאחוריו הקרינו עליו את סמכותם. הוא היה קרוע. הוא היה מחוץ. ידיו רעדו. כל גופו היה בחרדה.
"מהי האמת?" שאלה סיוון.
"אני אגיד לך מהי האמת אישה! אני האמת!" צווח קול האלוהים.
"תתרכז במה שאתה שומע." אמרה סיוון.
"אני אגרום צער רב לאימך! אני אגרום לבנייך לצאת מרחמך שעירים כחיות, בעלי קרניים משוננות ובעלי קול של בהמה! אישה, עצמי עינייך והסתלקי מכאן!".
"מהי האמת?".
כישכיש התרכז, רעד, נאבק ברגשות, הפסיד לרגשות, נמחץ על ידי רגשות.
"אני אוריד מטר של אבנים על ראשך אישה! מה את עושה?! למה את לא הולכת?!".
"ותשים לב" אמרה סיוון. וכישכיש שם לב. הקול של האלוהים לא היה קול של ברק וגם לא קול של רעם, אלא קול קטן ודק, חרישי, עזוב.
"אנחנו נכבוש ממלכות! אני אלוהי העולם!" אמר הקול החרישי, הדק, שנשמע קרוב מאוד.
"עכשיו הושט ידיך קדימה." אמרה סיוון. כישכיש הושיט ידיו, ונגע בגוף הרך והחם, וידע שהוא נוגע בגופו של האל. בתנועה כמעט אוטומטית כישכיש משך את הגוף אליו והצמיד אותו לחיקו. האל היה קל באופן מפתיע, דביק, חם ושברירי. כשכישכיש פקח את עיניו, הוא ראה את הקרחת הגדולה בעלת השיערות הבודדות צמודה לחזו. כישכיש והאל, שניהם המומים ומבולבלים, הרימו מבט אל סיוון.
"מצאת לך אל, כישכיש." אמרה סיוון. כישכיש והאל, שניהם השפילו מבט מפני מבטה החודר. אמנם האל, ברגע שהבין שהשפיל מבט מפניה, נתקף זעם והרים מבט חזרה, לטש אותו בעיניה, וגילה שהיא כבר מסתכלת לכיוון אחר, מה שהגדיל את חרון אפו אפילו יותר. הוא רצה לעצור את השמש בשמיים ולקבור עיר תחת לבה רותחת. באיזו חוצפה מעיזה האישה הזאת להידחף לתוך ההתגלות האלוהית הראשונה שלו, לתוך הברית שהוא כורת עם הנביא הראשון שלו?! איך מעיזה היא להתבונן בצורתו העירומה ולא ליפול אפיים ארצה ולנשק את האדמה?!
"אתם שניכם" ציווה האל. "עשו לי מזבח!". ורק לאחר שאמר זאת, נזכר כמה מגוחך הוא נשמע ללא קול הרעם שלו, ונזכר שכעת קול הרעם שלו כבר לא עובד על כישכיש עבדו. ואז הוא צרח בזעם, מתוך הבושה, כי הבין שצורתו העירומה נחשפה בפני בת אנוש שהיא לא נביאה שלו. איזו חרפה! הוא רצה להעלות אותה בלהבות!
"עשה זאת" הסכימה סיוון עם האל. "אלים צריכים מזבח." היא אמרה לכישכיש.
"כן!" קפץ כישכיש. האל עדיין צמוד לחיקו, ואז נבהל. "איך עושים מזבח?" כישכיש הבין פתאום שלהיות נביא זה דורש לעשות כל כך הרבה דברים שאין לו מושג איך לעשות, והוא ייכשל בכולם, ואז הבין שהוא מחזיק את האל, ותחושת האחריות שהייתה על ידיו הייתה עצומה. הוא התחיל לרעוד. לפתע, האל קפץ מתוך חיקו וטיפס על סלע.
האל הביט בסיוון ברשף חדש של חרון: "למה התכוונת כשאמרת 'אלים צריכים מזבח' אישה?! 'אלים' – בלשון רבים? האם ככה בני אנוש מדברים, למשל במקום להגיד 'הפרח צריך מים', הם אומרים 'פרחים צריכים מים', כאילו לדבר על פרחים ברבים במקום על הפרח המסוים הזה, גורם לאמירה שלכם להשמע נכונה יותר, כי כאילו זה חוק שפרחים צריכים מים, ולכן הפרח הזה צריך מים?! האם ככה אתם משתמשים בתכסיסים רטוריים?! – או שמא – האם בכך שהשתמשת בלשון רבים התכוונת לרמוז שישנם עוד אלים מלבדי?!"
סיוון הביטה באל מופתעת, לאחר מכן משועשעת, ואז ברחמים. היא קיבצה את ענפי האורן שעל האדמה לערימה והקיפה אותה באבנים. "כישכיש, האם מצאת את האבן הכי עגולה בהר?" שאלה. כישכיש נחרד, והחל לחרוש מיד את האדמה בחיפוש אחר אבנים. "ישנם הרבה אלים." אמרה, פונה אל האל. "חלקם ישנים מאוד ואחרים מאוד חדשים."
"שקר!" צווח האל. "דברי כפירה! כישכיש עבדי, הוצא אותה להורג על דברי התועבה האלה!".
כישכיש רעד. האל נעץ בו מבט חרון. "מה זה?! למה אתה שותק?! איך אתה נותן לה לדבר ככה על האלוהים שלך!".
"אב… אבל… זה נכון, אלי." אמר כישכיש, כנוע ומובס. דממה השתררה. סיוון המשיכה לאסוף מחטים, וצירפה ענפים לערימה.
"האם מצאת את האבן הכי עגולה בהר?" שאלה.
"ל… לא." הודה כישכיש.
"לא נורא. נסתפק במה שיש." אמרה.
כישכיש מיהר והרים שתי אבנים קטנות מהאדמה. סיוון הוציאה מהתיק שלה חתיכת בשר מיובש והניחה אותה על ראש הערימה של הענפים ומחטי האורן. "עכשיו, תשתמש באבנים כדי להבעיר אותה."
האל ישב על הסלע שלו ושתק במהלך הנסיונות הארוכים של כישכיש להבעיר את המדורה בעזרת האבנים. סיוון ישבה במרחק מה, והביטה בהם בסבלנות אינסופית. בשלב כלשהו האל הסביר לכישכיש מה הברכה שעליו לשאת בזמן שהוא מעלה את הזבח. לבסוף האש נדלקה, וכישכיש גמגם את הברכה, והזבח הקטן עלה אל האל, שהכריז עליו כעל הזבח הגרוע בעולם. אבל כשעשן הזבח עלה אליו, הוא לא יכול היה שלא להרגיש מעט חזק יותר, ומסופק יותר. היו לו שני עבדים – נביא צייתן וכנוע ואישה שצריך עוד להכניע, והוא בוודאי ימצא תחבולה שתעשה זאת בקרוב. יש לו שני עבדים בני אנוש, ויש לו מזבח ראשון שהוקרב לכבודו. זה העולם שלו, והוא הולך לגדול ולכבוש אותו. לכבוש, לשעבד, להחריב, לבנות – הוא אלוהי האמת. אל אחד ויחיד.