אלמונית 1
סיפור בלי הקדמה…
———————————————————————-
היא שטפה את הדם מעליה בעזרת מטלית לחה. בראשה עדיין שמעה את צווחותיו של האסיר. לאחר שבדקה במראה אם יש שאריות מן החומר האדום על גופה ועל בגדיה, היא לקחה את התריסטה, מעין פגיון מעוקל בעל זוהר כחלחל מרושע למראה, ותחבה אותו בחגורתה, היכן שאף עין בהיכל לא יכלה להתעלם ממנו. היא יצאה בצעד בוטח מן החדר המעופש והגיחה לאולם המרכזי. כל האצילים והרוזנים שבאו להתחנף לאדונה קפאו במקומם למראָה, ולאחר מכן המשיכו ללכת במהירות ליעדם, מתעקשים להפנות את מבטם מעיניה החתוליות; עיניים מעט מלוכסנות בצבע צהבהב עם פסים חומים דהויים וכמעט בלתי מורגשים, שהצטמצמו באור הפתאומי. ברור, היא הרי הייתה הג'יאנה הראשית. אמנם כל הג'יאנות היו מטילות אימה, אבל לג'יאנה הראשית היה אלמנט שגרם גם לקשוחים שבגברים להתכווץ. היא הייתה בעלת קסם.
לג'יאנה הראשית הייתה חליפה שונה מחליפותיהם של שאר הג'יאנות, שהיו אדומות, בשביל שנתזי הדם לא יראו על בגדיהן. חליפתה של הג'יאנה הראשית נועדה בדיוק להפך מכך. חליפתה הייתה עשויה מבד לבן. אמנם כרגע לא הייתה החליפה מלוכלכת – או מקושטת, כפי שהאדון אהב לומר – , אבל זה היה בגלל שהיא הלכה היישר לאסיפה השנתית של הג'יאנות. משרתת נמוכת קומה ועגלגלה ניגשה אליה. הייתה זו דוריס. מיין-ז'אן חיבבה את דוריס. "גברתי!" התנשפה דוריס. שערה העכברי הסתיר את עיניה החומות. היא הייתה אישה מבוגרת, ומיין-ז'אן חששה שהיא רצה אליה. "גברתי! האדון קורא לך!" בסתר לבה, היא שמחה. האסיפות היו חסרות תועלת, והיא העדיפה לבלות את זמנה עם האדון. לפעמים הזמין אותה לדון על אסיריה, ולפעמים הזמין אותה בשביל לדבר על הג'יאנות האחרות. כך או כך, תמיד העדיפה את חברתו.
כשנכנסה לחדרו של האדון היא ראתה שהחדר ריק מאדם.
"דוריס מה-" "החדר האחורי."
"היכנסי" אמר האדון בתגובה לדפיקתה. היא נכנסה לחדר החמים וסגרה אחריה את הדלת. "שבי, מיין-ז'אן." אמר האדון. היא התעלמה מפקודתו וכרעה ברך, תוך כדי שהיא שמה את התריסטה במקום גלוי. "האדון נייט מדריך אותנו, האדון נייט מצווה עלינו." ציטטה את השורות הדרושות.
"מיין, דיברנו על זה. את הג'יאנה הראשית, את לא צריכה לבצע את הטקס." היא העדיפה להתעלם מתגובתו. היא התיישבה והביטה בו בסקרנות. "ואל תקראי לי האדון נייט! פשוט תקראי לי דארק." הוא התנשף בתסכול ומחה את מצחו מזיעה. "מיין, יש לי משהו לא פשוט לעשות, ואני צריך שלא תתעצבני. אפילו אני מפחד מג'יאנה כועסת." היא חייכה לעצמה בסיפוק. אפילו דארק פחד מזעמה. הוא עצם את עיניו והפנה את גבו אליה.
"מיין, אני צריך לשלוח אותך למשימה."
זעמה גאה בה בשבריר השנייה. נדמה כי רגע אחד ישבה על כיסאה בהבעה מבולבלת, וברגע השני העיפה אותו לאחור כשקמה בתנופה עם הבעה מבעיתה על פניה.
היא ניסתה נואשות להשתלט על זעמה, אך היא ניסתה לשווא. זה היה קסמה. היא חשה את האוויר סביבה מתחמם, והרגישה עגלי זיעה זולגים על מצחה. היא הרגישה כאילו לבה מפרפר ונהלם בכוח בצלעותיה. היא נשכה את שפתה בכוח כשניסתה לרסן את עצמה ודם החל לשטוף את סנטרה. גרונה צרב מרוב המילים שניסתה להחניק. כשדארק הסתובב הוא לא נרתע אלא התקרב אליה והסתכל בה במבט חודר. הוא שיחק באצבעותיו בקווצה שחורה משחור של שערה ודיבר בשקט, בקול תכליתי שלא עשה עליה כל רושם.
"אני יודע מה את מרגישה לגבי משימות, אבל האדם הזה מסוכן כל כך. אני לא מכיר אדם אחר שיתמודד איתו כמוך."
הוא העביר לה דרך הקישור במוחם את כל הפרטים על האיש הזה. הוא לא ידע איפה נמצא האדם, אבל ידע שלמיין-ז'אן יש את הדרכים שלה.
"אל תנסה לצאת גיבור, דארק. מעכשיו אני מצייתת לך רק בגלל הקישור." הוא ניסה לעצור אותה, אבל היא כבר הייתה בדרכה לדלת. דוריס ניסתה לעצור אותה כשראתה את הדם על סנטרה, אבל לכודה בזעם הקסם, שמעה מיין-ז'אן רק את התיאורים המחרידים שעלו במוחה על מה תעשה לאיש שעליה הוטלה המשימה ללכוד.
בדרכה במורד המדרגות לעבר דלת הטירה היא הציתה וילון שהיה קרוב מדי לאוויר הלוהט שהקיף את גופה. היא הייתה די בטוחה שעיניה כבר קיבלו את צבען השחור העמוק שתמיד הופיע כשהקסם שלה התעורר. הפעם, כשכל האנשים שבאו להתחנף לדארק ראו אותה, הם צווחו והתחבאו מאחורי חליפות שיריון. לבסוף נעצרה מול השומרים. "תביאו לי את להט." ציוותה בקול מצמרר. השומרים התכווצו והסתכלו בדם הנוטף מסנטרה, אבל לא העזו לשאול. אחד מהם הלך להביא את להט. להט הייתה הסוסה שלה. להט הייתה יחידה במינה. היא הייתה סוסה עם כמה תכונות שהפכו אותה לטובה ביותר. היא הייתה מהירה ויכלה לרוץ למרחקים רחוקים. היא הייתה חזקה וקלילה. היא הייתה סוסה יפהפייה. סוסה לבנה כולה בעלת עיניים כחולות כהות ונבונות. כשהשומר הגיע עם להט, היא שמה לב שהיה מותקן עליה רסן עם רצועת ברזל. בגלל שהייתה שקועה בקסם, תגובתה הייתה חמורה ומוגזמת. היא התקרבה לשומר ותפסה בצווארון מדיו והרימה אותו מעל לקרקע בלי סימן למאמץ. "למה הציוד האכזרי הזה מותקן על להט?" שאלה בקלילות מדומה. השומר ניסה לדבר, אבל מיין-ז'אן הורידה אותו וסימנה לו לשתוק. היא הורידה את הרסן ואת האוכף ואף את השמיכה מגופה של להט והותירה אותה עירומה מציוד. לאחר מכן הניחה את הרסן בעדינות. היא הסתובבה בפתאומיות והשליכה בפראות את הציוד על השומר. ראשו נפתח ודם זרזף מחתך עמוק במצחו. מבט מזרה אימה מכיוונה לעבר השומר שהחל להתקרב לחברו, וזה חזר בכניעות למקומו. היא התקרבה לשומר הפצוע עם הרסן בידה. היא הצמידה את רצועת המתכת של הרסן לסנטרו, והחלה לשפשף בכוח את הרצועה ופצעה אותו. "כואב, נכון?" לחשה לו במתיקות. היא דרכה על צווארו בכוח, שוב, ושוב, ושוב. לאחר מכן הרכיבה את הרסן על צווארו וציוותה על השומר השני לעלות לחדר הקטן שמעל לדלת שמשם הדליקו וכיבו את העששית הגדולה שחוברה בעמוד לקיר החדר ולקשור את המושכות על עמוד העששית ולוודא שהקשר חזק מספיק.
לאחר מכן עלתה בקפיצה על גבה החשוף של להט, ולחשה באזנה: "צאי לדרך חברתי, כמה שיותר רחוק מהטירה הארורה הזו."
להט צהלה ויצאה לדרכה בדהרה.
האָיירַן הזה עוד ישלם, חשבה.
תגובות (2)
אוקיי, אז ככה:
אני מאוהבת בכתיבת הפנטזיה שלך.
זה סופי.
אין לי מה לומר, פשוט מדהים (לפחות לפי דעתי. למען האמת, הסיפור הזה ומקיילה הם בדיוק בסגנונות שאני אוהבת, אז זה גם די משפיע.)
סורי שזה מאוחר אבל זה פשוט מושלם ו…… את יודעת מה? אין לי מילים. אני לא מאמינה שילדה כתבה את זה, זה ברמה של סופרת בינלאומית. הלוואי עליי את הכתיבה שלך. מושלם.