אלמון ואינה, ההתחלה

יער עתיק, בסוף העולם. אב ובנו מטיילים. האב מלמד את בנו כיצד לצוד, כיצד לשרוד. הם גרים בכפר קטן בקצה היער, ביקתות העץ מספקות אותם ומשק חי מצומצם מספק להם מזון ובגדים. לעולם הנער לא חשב שיעזוב מקום זה. זה השיעור הראשון בקשת והנער מתרגש.
"אלמון".. "אלמון" קול קורא לו ממעמקים.
הוא מתעורר משינה, החדר האפור והצפוף חודר לתודעה שלו, לשניה החלום והמציאת מתערבבים. לידו עוד נער בן גילו. "מה, אני ער" אומר אלמון. מציאות חייו טופחת על פניו הצעירים. לפני שבוע עברה פלוגה של חיילים בכפר, רוצחים בשיטתיות את כולם. אלמון וכמה נערים נוספים הצליחו לברוח מהכפר ועתה הם בתוך מקדש מוזר. המקדש נראה שמור ומטופח. אוכל מצוי בשפע. אך הם לא ראו נפש חיה, רק ציפורים ולפעמים איזה שועל מזדמן. אלמון והילדים נכנסו לשם והשתכנו.
שבוע הם נדדו בחוץ, נתונים לקור ולרוח, המקדש הזה הציל את חייהם.
"אלמון" קרא הנער שוב. "בוא, קרה משהו" אמר. אלמון קם מעל מדף האבן וניגש אחרי הילד. בחצר המקדש היה מעיין מים קטן. הוא סיפק מים לכולם. כשאלמון התקרב אליו ראה את מקור הפחד של כל הילדים. איש מבוגר, מלא בפצעים עמוקים, נמצא שוכב ליד המעיין. קרוב למוות. האיש התבונן בכל הילדים המקיפים אותו, מדבר בשפה משונה. אלמון היה בטוח שהוא שמע שם מילים מוכרות, אבל לא היה בטוח. הוא ניגש אליו ללא אומר והתחיל לארגן את הילדים "את, תביאי קערה מהמטבח. אתה, תביא את עשב לוע הארי. אתה, תחבושות, מהר!" הילדים האחרים רצו להביא דברים. אלמון התקרב "אנחנו נטפל בך בכל מה שניתן אדוני, אך אני לא יודע איך לטפל בך כמו שצריך" עיניו הכחולות כשמיים של האיש המבוגר התמקדו באלמון. הוא התחיל לדבר "וא אקי צ'יקו.." הדיבור קלח ממנו כמים ושטף את נפשו של הילד. הוא הבין את המשמעות של המילים.. אך לא את פירושם. הילדים חזרו עם הדברים ואלמון טיפל בפצוע. כל הזמן הזה הוא לא מפסיק לדבר. כשאלמון סיים לנקות את כל פצעיו וחבש אותם האיש העביר יד על מצחו של אלמון "אסטה סאנטוריו" אמר והעביר יד על מצחו של אלמון. אלמון הרגיש צריבה קלה במצחו. האיש מת. אלמון ראה את הרחשים סביבו, הילדים לא יכלו לקבל עוד מוות נוסף. הוא קרא לעוד נער חזק כמוהו "בוא, עזור לי להביא אותו לתוך המקדש" אמר אלמון. מרים אתה הגופה המתקררת לתוך המקדש. הם הניחו אותה לפני מסבח קטן שהיה שם. המזבח היה עץ אלון עתיק המגולף באבן. אלמון לא ידע מה אומרים, הוא ביקש מכל הילדים להגיע, כולם הקיפו את האיש המת אלמון דיבר "מוות, הוא יגיע את כולנו, הוא חבר של כולנו. כבר ראינו אותו וכבר הרגשנו אותו על בשרינו. אני מתכוון להילחם בו, עד נשמתי האחרונה. אלחם במוות, " עיני הילדים בהקו כשהתבוננו באלמון, חלקם בפחד מוזר "אני רוצה להפרד כאן, ממשפחתי, מאמא, מאבא, מאחותי הקטנה. אלה שנרצחו ע"י שר המוות. וממך איש, שקראת לי קדוש, אך איני אלא מהלך באפלה" הילדות התחילו לבכות, כל אחד נפרד ממשפחתו, כל אחד מהילדים ביום הזה נהיה בוגר.
בלילה לאלמון היה חלום משונה, הוא חלם שכל החיות במקדש מגיעות אליו ומדברות. הוא לא הבין מה הן אומרות. כשהלכו עקב אחריהן וראה אותן לפני אותו איש מת. העורב עלה על פניו של האיש. אלמון חשב שעכשיו הוא ינקר לו את העניים, כמו שהוא ראה עורבים אחרים. אך נראה שהוא מחפש משהו על מצחו. פתאום מבטו של העורב התמקד באלמון שהיה בין השיחים. אלמון פחד ורץ לחדר. הוא התעורר במיטתו מזיע.

בבוקר נכנסה אל המקדש משלחת של שלושה זקנים. הם התבוננו באלמון דבר ראשון ואח"כ בכל שאר הילדים. משום מה האיש הקטן שבינם הזכיר לו עורב. "דונדה מוארטוס?" שאלו אותו. אלמון הצביע על המזבח, שם היה המת. "אלמון" שאל אותו חבר שלו "מה הם אמרו?" אלמון התבונן בילד "מה, לא הבנת?" התפלא אלמון.. "הוא שאל איפה המת" הילד התבונן באלמון "לא יודע מה הוא אמר.. הוא דיבר בשפה אחרת. איפה למדת אותה?" שאל הילד. אלמון התבונן בשאר הילדים, סקרנים לשמוע את התשובה.. "לא למדתי כלום, על מה אתם מדברים.. זה פשוט כנראה שחשבתי כך. כן, כי כל המבוגרים מחפשים מוות" אמר ופנה לחדר שהפך שלו. בדרך לחדר הוא שמע את שלושת הזקנים מדברים "לאבו א קאבו אונה סרמוניה?" שאל אחד מהם "אקטולמנט?" השני השיב. על איזה טקס הם מדברים חשב אלמון. הוא ישב לידם והקשיב. נראה שהוא מבין את שפתם ללא בעיה ממשית את הטקס ניהל איש העורב הקטן. כשסיים הוא העביר יד על מצחו של המת, באותה צורה שהאיש המת העביר יד על מצחו של אלמון. מה קורה כאן שאל את עצמו אלמון. מה קורה כאן..?
לנגד עיניו המשתאות של אלמון המת נספג בתוך העץ, נראה שהעץ אבן גידל עוד ענף. אלמון לא יכל לשתוק יותר "קוי אר סטו?" שאל אלמון ויצא מבין השיחים שלושתם התבוננו בו ארוכות. "אתה מבין את שפתינו?" שאל הגבוהה מבניהם, זה שקצת דומה לשועל. "איזה שפה?" שאל אלמון לא מבין על מה הם מדברים הם התבוננו בו. "בא איתנו, אנחנו צריכים לשמוע איך נפטר האיש הזה" אמרו. ואלמון ניגש איתם למטבח. נראה שהם מכירים את המקום.

שם, בין הסירים והאוכל שלושה זקנים דיברו עם נער, הוא התיישב על שרפרף עץ פשוט והתבונן בהם כלא מאמין. חציו מקווה. הוא שמע את מילותם אך מוחו סירב לקבל את מה שליבו כל כך רצה לקבל. בסוף אחד מהשלושה אמר "שנראה לו" השנים האחרים הנהנו ומול עיניו המשתאות של אלמון האיש נהפך לעורב, שחור, גדול, מפואר. העורב מהחלום . אלמון זינק מכסאו ונפל לרצפה. העורב הפך לאיש שוב פעם. "אלמון, אנחנו דרואידים. דרואידים הם בעלי כוח קסם, אבל הם תמיד הלכים בגבול, תמיד בתוך האפלה של היער. כאן הם שומרים על האיזון, כן הם דוחקים את רגליו של המוות" אלמון לא ידע כיצד לקבל זאת
"אלמון, רק דרואידים מבינים את השפה הקדושה" הם אמרו, בזמן שההכרה חדרה לליבו הוא התחיל לבכות בפעם הראשונה מאז שפגש במר המוות.