אלמון ואינה ההתחלה- אינה

ילדה קטנה בין הריסות מבנה, מנזר ישן. מעליה בצריחים גרגולים מכונפים מעטרים את קצותיהם. היא, שיערה כצבע השיבולת קפצה בין ההריסות. מוכנה להרפתקה חדשה. דמיינה את מקל העץ שבידה לחרב אדירה ואת רצונה לכוח קסם שאי אפשר לעמוד בו. עוד היא קופצת מעל עוד פסל שבור וקול נשמע מאחוריה, לחישה. "….נההה.." אינה קפאה על מקומה. מסתובבת לאט. מרגישה את הפחד פתאום ברגליה. לחישה נוספת, מאחוריה, היא הסתובבה מהר. רק פסל עמד מולה. גרגויל מאובן מתבונן לשמיים בכאב עולמים. היא נגשה לאט אל הגרגויל, משהו במבטו תפס אותה. מעולם לא ראתה הבעה כה רבת רושם על פסל. הפסל המכונף שכב על הרצפה והביט לתקרה, אימה ופחד ניבטו בפניו. היא התבוננה לכיוון שמבטו של הגרגויל הביט. לתקרה. כתם שחור כיסה את רוב התקרה, מלבד מקום שנראה כאילו גוף נשרף שם. היא דמיינה בעיני רוחה כדור אש גדול המתפוצץ על התקרה, שורף איתו את מי שהיה אומלל מספיק להיות שם באותו רגע. היא הביטה בגרגויל שנית, מבטו האנושי וכאבו הטרידו אותה. היא העבירה יד על לחיו המעונה לעולמים "שתמצא מנוח לנפשך מר גרגויל" היא אמרה והמשיכה כבר לא התחשק לה לשחק. היא יצאה מהמנזר לכיוון ביתה. עשן עלה מכיוון ביתה, היא שמחה, אינה כבר היתה רעבה. כעבור מרקח מסויים היא ראתה את טעותה. ביתה הוחרב עד היסוד, החיילים עדיין חיפשו משהו. היא הסתתרה בשיחים רועדת מגודל הזוועה. אביה ואמה לא נראו, כלובי עבדים הובילו את התושבים להמכר, ביתה ועוד כמה בתים היו שרופים עד היסוד. זעמה בער בה. אך חושיה התריעו בה להשאר בשקט. מבין השיחים היא ראתה את החיילים שוברים כל מה שהיה לה חשוב מעולם. עד הערב היא כבר סיימה את דמעותיה. האור הבוקע מהבתים השרופים סיפק לה מספיק מידע, החיילים כבר הלכו מזמן, כל התושבים נלקחו לעבדות. היא נגשה לבית שלה, על הארץ, בתוך הבוץ השחור השרשרת שאימה הייתה נוהגת ללבוש הייתה שקועה. היא הרימה אותה, שמה אותה סביב צווארה. חיפוש קטן והיא מצאה בתוך המחסן סכין קטנה של אביה ואת מגפי החורף שלה ושכמיה. היא ידעה לאן היא רוצה ללכת, למנזר. שם היא יודעת יש מישהו שמכיר את הכאב.
רגליה הקטנות רצו במורד השביל המוכר לה כבר, חיות הלילה מתעוררות ללילה חדש. היא החליטה שגם היא תהיה חיית לילה, ותטרוף לוחמים רשעים. היא הגיע למנזר, דמעות קפואות עדיין הרטיבו את לחייה. היא נכנסה לתוך המנזר הנטוש מתחמקת מהרוח הקרירה. כמה דקות של השתופפות בתוך חור קטן שמצאה בין ההריסות עד שענייה התרגלו לחשכה המשונה בתוך המנזר. כשקמה כבר ראתה מחזה משונה. ליתר דיוק היא לא ראתה. הגרגויל המכונף שבהה בתקרה נעלם. היא התקדמה לכיוון מקומו שהיה וראתה את האבק שהיה סביבו, ראתה את סימני גופו המאובן על הרצפה הקרה. מעקב פשוט אחרי עקבות כבדים הוביל אותה לקיר ממוטט, מבוי סתום. היא ראתה סדק קטן, סדק קטן מספיק גדול לילדה קטנה לעבור דרכו. היא לחצה את גופה במעבר הצר. אחרי המעבר היא הגיעה למסדרון ארוך. שם אור לא חדר היא הייתה באפלה לגמרי. היא הסתובבה אחור רק כדי לגלות שאין לה מושג היכן הפתח. היא גששה בידיה לעבר החריץ שעברה דרכו אך לא הצליחה לגלות דבר. היא ישבה על הרצפה הקרה מיואשת ועייפה. אספה את רגליה לכדי כדור קטן ורצתה לנוח. תסכולה נדחק לפינה אחרת בנתיים. עניה התחילו להעצם, או שמא היא חלמה. קול עבה כקול האדמה דיבר אליה, משפטים של תודה וחובה מוסרית. היא לא הבינה את רובם, זה נשמע כמו אביר שמדבר על קוד הכבוד שלו. תחושה של ריחוף והיא שקעה בשינה עמוקה.
בוקר, אינה יצאה מהשמיכות שכיסו אותה בלילה, שיערה המלוכלך באפר נדבק לפניה. הזכרון הצורב נחת על נפשה בבת אחת. היא התבוננה סביבה, היכן היא? מיטה ישנה, מאובקת מאוד, אך השמיכות היו כבדות וחמות. חדר עגול לגמרי, תקרה משולשת. מלבד המיטה היה רק עוד דבר אחד בחדר, ארגז עץ עתיק למראה. מחלון אחד נכנס האור, אך את רוב החלון חסם גרגויל מגודל מאבן. איזה מקום משונה לשים גרגויל היא חשבה. היא התבוננה עליו רגע קט, צמרמורת נטפה במורד גבה. היא זיהתה את הגרגויל. פניו רבות ההבעה התמקדו על המיטה שבה היא הייתה. היא פנתה מפניו וחיפשה את היציאה, את הדלת ממקום זה. ההבנה נפלה עליה בשנית. "אני שבויה" היא אמרה בקול. אין יציאה מהמקום הזה, אלא דרך אותו חלון, היא הבינה שהיא בראש המגדל. בחדר לא מסומן במנזר חרב. לעולם היא לא תצא מכאן.
טוב, היא חשבה לעצמה. עדיף לראות מה אני יכולה לעשות כאן במקום הזה. היא לא הכירה גרגוילים בכלל ולא הבינה את המטרה שלו אבל היא רצתה להיות מוכנה. היא שמה לב שהסכין שלה נעלמה.
היא נגשה אל התיבה העתיקה ופתחה אותה. בפנים היא ראתה בגדים, בגדים עתיקים אך יפייפים. בגדי אישה. היא מדדה אותם רק כדי לראות שהם מתאימים לה בשלמות. היא הרגישה יותר טוב בלי הבגדים המלוכלכים של מאתמול. שני סכינים איכותיות מונחות בסוף התיבה ויומן . היא בדקה את שני הסכינים וראתה שהם יקרים מאוד. היא חגרה אותם מעל בגדיה. תצפה הלילה לגרגויל הזה הפתעה היא חשבה. את היומן היא לא ידעה לקרוא. מעולם היא לא קראה.
היא חפשה עוד ועוד אך נראה שאין לחדר יותר מה להציע לה. היא פתחה שוב את היומן. רצף האותיות שם בלבל אותה. נראה כאילו אל חריטות של ציפורים על דף צהוב. היא שחקה כמה זמן עם הסכינים, מדמיינת שהיא הורגת חיילים רשעים. בסופו של דבר התעייפה. "הלוואי שהיה פה קצת אוכל" אמרה לגרגויל המאובן. כועסת שלא הגיב סטרה לו על פניו. זה הפחיד אותה ושיעשע אותה. היא סתרה לו שוב רק כדי להתגבר על הפחד. "אתה רק פסל מפחיד" אמרה היא פתחה את היומן שוב. ברעבונה החליטה שהיא צריכה להעסיק את עצמה במשהו אחר מאוכל. היא התיישבה על הארגז והתחילה לחשוב על הצורות שהיא רואה שם. תוך כמה דקות היא שמה לב לתבנית שחוזרת על עצמה, על צירופי אותיות שחוזרים וחוזרים. התחילה לתת להם שמות, מחשבות. היא ניסתה כפה פעמים, ושינתה דעתה כמה פעמים עד שהצליחה לפענח את הכותרת "סיפור על אושר וכאב" זה היה הכותרת היא המשיכה לפענח את הכתב עד שיכלה להסיק שהמשפט הראשון משמעותו היתה "נכתב בדם חיינו – אלמון ואינה"
היא התפלאה, מעולם לא שמעה ע עוד מישהיא בשם אינה. אלמון היה שם נפוץ מאוד בכפרים. כולם אהבו את העץ הזה. עת ערב הגיע, היא לא שמה לב היא הייתה שקועה זמן רב בתוך היומן. כשהכוכבים נדלקו בשמיים מאחוריה היא פנתה ללכת לישון. כשנכנסה למיטה שוב צעקה על הגרגויל "מה עם אוכל? אני רעבה!" והתכסתה בשמיכה. כמעט ונרדמה כאשר שמעה משהו נשבר בחלון, היא זינקה ממיטתה בפחד. לראות שאין שם כלום. גם לא גרגויל. כשהתקרבה לחלון ראתה אותו דואה במרחב לכיוון מדורה קטנה במרחק. צעקות הפחד הגיעו עד אליה למגדל. הגרגויל חזר לכיוונה. מעופף בכנפי אבן עצומות. היא הוציאה את הסכינים מנדנם. הגרגויל נחת על אדן החלון מביט בה בעניים של שחור. "קחי" הוא אמר זורק לה צלחת אוכל על הרצפה. היא המשיכה להסתכל על הגרגויל הענק העומד מולה. "מי אתה" שאלה "מה אתה רוצה?"
"אני, מכבק" אמר קולו נשמע כמו רעם אדמה מתגלגל "לבני האנוש אני נקרא –בק" הוא המשיך, "רציתי להודות לך ששחררת אותי מתוך הכלא שהייתי בו כבר שנים רבות. יש לך את שבועתי שאהיה לצדך ככול שתצטרכי" היא התבוננה בו "בק?" הוא התבונן בה בשאלה "מה זה המקום הזה?" שאלה. "פה זה ראש המגדל, צריח שנבנה לפני מאות שנים ע"י הנזירים לטובתנו. אנו שומרי המנזר. לפני מאות שנים אינני יודע מה קרה, רק שקפאתי בתנוחה שבו מצאת אותי, לא מסוגל להשתחרר מביט בתקרה. הייתה אש בתקרה עד שנכנסת למנזר. גוף נשרף שם" אמר "הבגדים שאת לובשת היו שייכים לאישה שידעה לשלוט בנו, ידעה לכפוף את רצוננו בשבילה. הסכינים האלה לא סכינים פשוטות. אינני יודע מה היא יכלה לעשות בהם אך הם היו איתה כל הזמן. היא קראה לעצמה הציידת" אינה חיבבה את הגרגויל "מי זה אנחנו?" שאלה "יש עוד כמוכם?" בליבה החליטה שציידת זה שם טוב גם בשבילה "כן" הוא ענה "נשארו עוד כמה מאיתנו, אבל אני לא יודע איך לשחרר אותם. רק הציידת ידעה." הוא התבונן בה "בואי, אני אראה לך איפה היא אהבה להיות" הוא אמר מפנה לה את גבו העצום. היא הבינה את רצונו וטיפסה על גבו. הגרגויל עף בין מבני המנזר לתוך מרתף חשוך נכנס רק בקושי עם גופו המגודל. אינה ירדה מגבו לראות שהיא נמצאת בתוך סיפריה עצומה. גבוהה יותר מהגרגויל, מלאה בספרים ומגילות. שולחן עץ כבד ניצב שם ואיתו כורסא נוחה למראה. היא התבוננה בגרגויל בעניים בורקות. "כאן היא רכשה הרבה ידע, אני מקווה שתמצאי דרך כאן איך להעיר את האחים שלי" אמר הוא בקולו העמוק. היא עברה בין המדפים השונים, לא יודעת מה היא מחפשת. רק ספרון אחד קטן תפס את מבטה, היא הצליחה להבין את הכתוב בכותרתו. "מילון" היא חיכה.
"בק, אני אצטרך אוכל, ואני אצטרך לכאן אור. מעתה אני אהיה חיית לילה כמוכם, אשן ביום ואתעורר בלילה. אתה תספק לי את הדברים הדרושים לי. שים לב שאני לא ארצה שיגלו אותך, תסתתר ואל תתגלה לשום אדם עד שארצה" היא אמרה. הגרגויל חייך "כן גברתי הציידת"