אליזבת ואן הלסינג (חלק א')

המשפחתי היא לא כמו שאר המשפחות.. אנחנו משפחה מיוחדת.
שמי אליזבת ואן הלסינג, אני ציידת ערפדים ואני בעצמי ערפד.. איזו אירוניה.. כשהייתי קטנה משפחת לה ניקולס אימצה אותי. אני לא ממש זוכרת מה קרה למשפחתי האמיתי אבל אני זוכרת שביום שבו ירד שלג אימי אמרה לי לרוץ. לרוץ רחוק ככול האפשר מהבית..
רצתי עד שכוחותיי אזלו, לא הבנתי מה קרה אבל המשכתי לרוץ אחרי שכוחותיי חזרו.. יום אחד פשוט לא יכלתי לרוץ יותר בלי טיפת דם ופשוט חשבתי שאני אמות. לא פחדתי מהמוות, אבל מסתבר שלפעמים החיים מעירים לך פנים. באותו הערב פגשתי את פרופסור לה ניקולס, התנדנדתי על הנדנדה שהייתה בפארק, הוא פשוט ניגש אליי. "איפה ההורים שלך?" הוא שאל אותי. הרגשתי שהוא לא בן אדם רגיל. " ההורים שלי נהרגו על ידי ערפד. הם אמרו לי לרוץ רחוק מהבית." שיקרתי. "אני מבין.. " פרופסור לה ניקולס הושיט לי את ידו. " בואי איתי, שמי הוא פרופסור לה ניקולס אני צייד ערפדים."
ידעתי שמשהו בו שונה. אחזתי את ידו.
" אני אליזבת ואן הלסינג." הוא הרים אותי על ידיו. "בת כמה את?" שאל בחיוך. "אני בת חמש." החזרתי לו חיוך. האמת שהייתי בת חמש מאות באותו הרגע. "מעכשיו, את תהייה לי כמו בת. "
הוא הוביל אותי לביתו , אחוזה יפייפיה וגדולה בצבע לילך, "מעכשיו זה הבית שלך."
לא ידעתי שחיי ישתנו כלכך באותו הערב אבל אז הכל רק התחיל…