אליזבת'-אֶן: פרק2 (סודות)

כריס:
"אתה לא מתכוון לומר לי שלא אמרת לה כלום," זעפה המלצרית שחומת העור, שמה היה קטרינה בליקוב, היה שמץ מבטא בקול שלה. "איך תגיע אליה עכשיו? היא חושבת שאתה מטורף."
אליזבת' אֶן ישבה מאחוריהם, שותה את הקפה שלה בכעס ומטופפת על השולחן.
"זה יקרה מתישהו, היא רצחה את האיש שחיפשנו ארבעה חודשים שלמים בכל אירלנד כדי למצוא אותו ואחרי פגישה איתה הוא נמצא מת." השיב לה כריס.
קטרינה הרהרה. "איך נסביר לה את כל זה? הרי אנחנו לא יודעים מה הסיבה לכוחות שלנו, אפילו לעובדה שאנחנו מנסים למצוא נבל שחיסלה בכל יום ויום מחיינו, ואנחנו מחפשים תשובות. המשטרה לא עובדת איתנו, אז מי כן? היא תחפש תשובות. אתה רוצה להסביר לה שאנחנו כנופיה נגד פושעים על-טבעיים?"
"לא," אמר כריס. "אנחנו נגיד לה שהיא מיוחדת, נקים קבוצה, כל מי שנמצא; בעל כוח-" קטרינה תקעה בו מבט מאשים. "או בלי כוח… נצרף אותו לארגון: נאגד את כולם, וננסה למצוא מטרה."
"המטרה שלי הייתה האיש בברדס, והוא אינו."
כריס הביט בנערה מאחוריהם, בהילה שנשא שיערה השחור, בלחייה העדינות ובשפתיה המלאות.
"תקשיב טוב, יש משהו כאן, משהו מוזר- זו לא רוח קטנה שנשאה איתה כוח והעניקה לך אותו, זה משהו אחר. ואנחנו עומדים לגלות, אולי הנערה יודעת משהו," אמרה קטרינה. "תשאל אותה, זה הדבר היחיד שיש לעשות, מי יודע אם מי שעשה לנו את זה מסתובב כאן חופשי."
כריס טפח על כתפה של ליזה, הוא פחד, אבל חייך אליה.
"סליחה?"
כריס קפץ שפתיים. "אנחנו צריכים לדבר."
"על מה? על השיגעון שלכם?" שאלה ליזה.
קטרינה נדה בראשה. "את יודעת על מה בדיוק, תגידי לנו עכשיו את מה שאת יודעת, זה למענך, אנחנו נעזור לך, את בדיוק כמונו, נכון? אם את יודעת משהו, תגידי אותו אליזבת'."
"זה התחיל לפני חודש בערך."
"מה?"
"התחילו לרדוף אחרי, אני לא ידעתי למה, הגבר ההוא פשוט עמד בכל יום מתחת לבניין וחיכה שאצא, הוא רדף אחרי- וביום אחד, הוא מת." היא אמרה בפחד. "אתם קשורים לזה?"
"לא," הצהירה קטרינה. "אבל אנחנו יודעים במה מדובר, אני מנסה ללכוד אותו חודשים."
היא החלה להתעניין. "ומאין אתם מכירים?"
"מתמיד, היינו מתאמנים יחד בבית הקיץ של ההורים שלי בדרום," אמר כריס, "אני נושא כוח מאז גיל שמונה, קטרינה נושאת רק נשק, אבל גם בה יש משהו, משהו נגע בה, כמו בך או בי, אנחנו מנסים לברר מהיכן הגיע מה שהפך אותנו למה שאנחנו, והאם יש עוד אנשים כאלה."
"אני לא בפנים."

•
ליזה:
"מה הבעיה עכשיו?!" רתח כריס. "את לא אמורה לסלוח ולהצטרף אלינו."
"זה לא כל כך קל," חבטה בו קטרינה. "היא מופתעת בדיוק כמוך." היא הביטה בנערה המדוכדכת, ליזה נאנחה. "את יכולה לספר לי האם קרה משהו מוזר בזמן שרדף אחריך, פגעת בו בדרך משונה, על-טבעית?"
ליזה נדה בראשה.
היא ישרה את הקמטים בשמלה הלבנה שלה תחת הסווטשרט הכהה וקמה ממקומה, העקבים של מגפיה בטשו ברצפה בקולות נקישה, היא הושיטה לקטרינה צרור שטרות עבה ופנתה ללכת.
"חכי!"
ליזה הסתובבה. "מה?"
"תבואי לדירה שלי, בחמש בצהריים: אנחנו מבטיחים שתביני הכול."
ליזה הנהנה ופנתה ללכת, זו הייתה שיחה מוזרה. היא מעולם לא דיברה על המקרה עם האיש בברדס עם מישהו, בטח שלא זרים. אבל היא הרגישה אחרת, כאילו הם אומרים את האמת, היא ידעה שדבריהם נכונים היא התנגדה למחשבה על כך.
ליזה פתחה את דלת הדירה שלה ופשוט נעמדה.

היא כבר עמדה בדלת הדירה מספר 3 בבניין והציצה בשעונה ודפקה על הדלת.
"אליזבת'."
"זה לא השם שלי."
"זה כן."
ליזה התעלמה מדבריו והנהנה, מתיישבת על הספה לצד קטרינה.
"מה את רוצה לעשות?" שאלה אותה קטרינה. "כדי לוודא שאנחנו לא- משקרים…"
"קודם כל," אמרה ליזה ביושר. "אני רוצה להכניס לשותף הנחמד שלך בעיטה הגונה ב-"
"נוותר על זה." רטן כריס.
ליזה נאנחה. "אני לא צריכה, אני יודעת שאתם דוברים אמת, תתחילו לדבר."
"אנחנו לא יודעים למה," פתחה קטרינה. "אבל הכוחות הגיעו אלינו במקרה, פשוט, האיש בברדס הגיע מעצמו, כאילו פגענו בו, אף אחד מאיתנו לא יודע מה המטרה האמיתית של הכוחות או הכישרון ללחימה בנשק, פשוט- זה מה שאנחנו מנסים לגלות, למה. והאם יש עוד אנשים כמוך, כמונו, את חייבת לבטוח בנו אם את רוצה לחיות, כי מישהו רוצה להשמיד אותנו, והמישהו הזה. לא ישמח לשמוע שרצחת את החייל ההוא: אבל הוא כן ישמח לשמוע דבר אחד. את השם שלך."
"הוא ישמע, אני לא רצחתי את האיש ההוא."
"מה השם שלך?"
"מיס רובינזון."