אליזבת'-אֶן: פרק 3 חלק א' (האמת)

"מי מפעיל את האיש?"
"אין לי שמץ, וזה מה שאנחנו עומדים לגלות. מישהו רצח אותו אם את לא עשית את זה."
ליזה הרהרה. "ואיפה הוא נמצא?"
"כנראה שבשדה, את זוכרת איפה הוא… נרצח?"
"לא- היה חשוך, יותר מדי חשוך," היא הצהירה. "אבל אנסה להיזכר-"
קטרינה שלפה מכיס הסינר שלה מפתח לרכב, היא פתחה בצפצוף מכונית מסוג "Kia" חדישה ונכנסה פנימה, חוגרת את החגורה ומורה לשניהם להיכנס. ליזה התיישבה במושב האחורי והידקה את חגורתה.
"אני לא אוהבת שמרמים אותי," הזהירה את קטרינה וכריס.
"בסדר. אולי כדאי שננסה למצוא את הרוצח ואז נמצא זמן להסברים?!" רתחה קטרינה.
היא חלפה במהירות על פני שלט גדול הנשא את השם "חורשת לאנדי" או שדה, ליזה לא הייתה בטוחה. היא תקעה בחלון מבט ארוך ופלטה אוויר בכעס, זה היה משונה, מעשה משונה, לשבת במכונית זרה עם אנשים זרים בדרך למקום… לא כל כך זר..
"הגענו, תצאו החוצה ותתחילו לסרוק את האזור," אמר כריס, הוא שלף פגיון קטן מכיסו. אבל קטרינה רק צחקה ונדה בראשה. "חשבתי שנצטרך משהו כזה…" היא פתחה את התא האחורי; היו שם נשקים מכל הסוגים, קשתות מוצלבות, חרבות ואקדחים- ומזוודות עמוסות קליעי כסף.
"זה חוקי בכלל?" נדהמה ליזה.
היא הנהנה. "תתפלאי לדעת אליזבת'-אֶן."
"כבר אמרתי," ליזה רקעה ברגלה. "אל תקראי לי כך."
קטרינה שלפה חרב ושני אקדים והושיטה אותם לידיים המושטות של כריס ואת החרב לקחה לעצמה.
"תבחרי נשק," היא אמרה בידידות מפתיעה אבל עוינת.
ליזה הושיטה יד אל הקשת המוצלבת, היא הייתה די חדישה בהתחשב בכך ששאר הקשתות הרגילות גולפו ביד. היא הידקה את החבל על אחד מהחיצים שהיו בתוך התא האחורי ונטלה אשפת חיצים גדולה ועשרה חיצים היא הכניסה לתוכה.
"קדימה."

•
"אז… יש לך כוח?" שאלה ליזה.
קטרינה הנהנה. "אני הופכת לחומר בו אני נוגעת, את לא יודעת כך שנצטרך לחכות ולראות."
"וכריס בטח קורא מחשבות-"
"לא בדיוק," היא השיבה. "אבל את כבר תביני." קטרינה חייכה. כריס הלך מאחוריהן, מביט סביב.
ליזה גירדה את עורפה מאחורי שיערה השחור שהגיע עד לאמותיה, היא דרכה את הקשת המוצלבת.
"נתפצל, את יכולה להסתדר לבד?"
"כן, אני חושבת…"
"יופי," אמרה קטרינה. "כריס?"
כריס כחכך בגרונו. "בטח."
שניהם רצו לימין ושמאל והותירו את ליזה לבדה.
"אין לך מה לחפש אותי-" אמר מישהו מאחוריה, ליזה הסתובבה אבל הראש שלה נחבט במשהו, והחושך סגר עליה.

"התעוררת, נהדר."
"איפה כריס וקטרינה?!"
הקול מעליה תלש את כיסוי העיניים, זה היה נער בסביבות גיל העשרים, היה לו שיער חום וחלק, מגולח מהצדדים, העיניים שלו הבליחו, הן נראו לבנות-כסופות.
"אני לא כל כך נורא, והחברים שלך בסדר," הוא צחק. "אני לייסון מק'דול."
"אתה רצחת את האיש ההוא!"
"זה נכון," אמר לייסון. "אבל את חייבת להבין, זה היה לטובה." הוא אמר. "הוא ניסה לרצוח אותך, ואת יודעת שלא היית שורדת. אני מזהה אחד מאיתנו כשאני רואה אותו."
ליזה שתקה וסרקה את המקום, זה היה בית עץ, בערך… בקתה קטנה עשויה עץ, אבל היא הייתה צרה מדי לבקתה, הם היו בתוך עץ!
"אז למה אתה לא משחרר אותי?" פלטה לבסוף.
לייסון הרהר. "אולי מפני שהיית חמושה בניסיון לקטול אותי-" הוא הצביע על הקשת המוצלבת והדרוכה שכבה לצידה על הרצפה. "אני אשחרר אותך- בתנאי אחד, את תעזרי לי, למצוא את מקרו שלנו: מה נתן לנו אותו, את תרגלי למעני, ותבואי לכאן בכל שבוע בימי חמישי, בשעה שלוש אחר הצהריים, זה מובן? ואז ארחם עליך."