אי המלאכים האבודים – פרק 1

סקיילר מעולם לא הייתה פתוחה כל כך עם אביה.
אם אביה היה שואל אותה אי פעם אם היא מעדיפה להיות בבית אמה עם אחיה הקטן ג׳קי במקום איתו, הוא היה בטוח שהתשובה שלה תהיה חיובית.
אבל מעולם לא היה לו האומץ לשאול אותה.
תומס ישב בכורסא המרופדת והישנה בביתו. הוא פתח את המגירה של השידה הקטנה והוציא חפיסת סיגריה, הדליק אחד ושאף את העשן לריאותיו.
זו הייתה הדרך שלו להרגע. הדירה הקטנה שגר בה עם סקיילר הייתה כל כך אפלה וחשוכה, תמיד היתה כזאת. העשן של הסיגרים והריח של האלכוהול תמיד חדר עמוק לנחיריים לכל איש שנכנס. מידי פעם ברגע של יאוש סקיילר הייתה פותחת חלון כדי לאוורר את הבית וקונה מטהר אוויר בריח וניל או תפוזים ומרססת את כל הבית כשהוא לא נמצא, כדי שתומס לא ישים לב.
ברור שהוא שם לב.
עכשיו אף אחד לא יעשה את זה מלבדו, חשב תומס. ברגליים כבדות תומס קם ופתח את החלון לרווחה. אור של אחר הצהריים חדר לעיניו והוא נסוג בזמן שהשתעל בכבדות.
״מתי תפסיק לעשן?״ שמע בראשו את הקול של סקיילר ״זה מזיק לך״.
תומס נשבע שלרגע הוא הרגיש את ידה של סקיי על כתפו. הוא עצם עיניים והתענג על הרגע, כאילו סקיילר ממש כאן, כאילו היא חייה. זה היה כמעט טוב יותר משתיית וויסקי שמרעננת אותך.
כמעט.
תומס נע במהירות למטבח, לא היה שם כלום חוץ ממגנטים של מסעדות אוכל מהיר על המקרר הריק ומזווה מלא בבקבוקי אלכוהול. תומס שלף בקבוק אחד ומילא כוס זכוכית מאובקת עד סופו.
הוא לקח שלוק אחד מהיר ועצם עיניים חזק לטעם החריפות המצוינת והמרעננת הזאת.
בדיוק מה שהוא היה צריך. סקיילר לא חייה, היא מתה. והכל באשמתו…
הוא ניסה להכחיש את זה אבל כבר לא ייכל. הוא זכר את הריב. את הצעקות המחרידות של סקיילר. היא רצתה רק להסתובב עם החברה היחידה שהצליחה לרכוש. קראו לה קים. אבל גם עליה היא לא סיפרה לו הרבה. ברגע של השיא הוא זכר אותה צורחת את מה שלא העיזה לומר אף פעם מאז גירושיו שלו ושל אמה מדלן. גם אם חשבה על זה. ״אתה האבא הכי נוראי בעולם!״ ואז היא טרקה את הדלת וירדה בסערה במדרגות של הבניין, היא רצתה לברוח. תומס זכר את האנגובר שהרגיש. כאילו הוא מסוחרר מידי בשביל לצאת אחריה, והכל היה הזיה מתוצאה של יותר מידי שתייה.
הוא קלט שזה לא הזיה רק כששמע את ההתנגשות של המכונית מהחלון.
״זה לא באשמתך..״ לחש הקול של סקיילר. שוב ושוב. כפות ידיו של תומס היו מלאות אגלי זיעה. הוא רעד בלי שליטה.
הוא הרגיש את הכובד של השעון שעל ידו. השעה חמש וחצי. עוד חצי שעה הוא צריך להיות בלוויה של סקיילר. תומס נטל את הכוס המלאה בוויסקי.
לא, אמר לעצמו. תומס בלו, אתה לא תשתה עוד.
הוא היה לוקח עוד שלוק ענק מהכוס שלו אם לא היה רוצה להישאר צלול ללוויה.
תומס הניח את הכוס ופשט את חולצתו המוכתמת. הוא זרק אותה על הריצפה ולבש אחד נקי יותר שהיה מונח זרוק על השולחן בצבע שחור. הוא חיטט בארון בגדים שלו ולבש חליפה שחורה שלא נגע בה חודשים. אולי שנים.
״זהו,״ הוא אמר לעצמו ״אני מוכן״
ואז יצא מהדלת ונעל אותה באותה הרגשה של ריקנות כשהרגיש אז, כשחזר מבית החולים.

זה כל כך מוזר לראות את ההלוויה של עצמך. ומה שהכי נורא שלא משנה כמה אנשים בוכים עליי, כמה אנשים באו ללוויה, כמה ג׳קי בוכה למרות ששנא אותי כל חייו, אני מרגישה את אותה ריקנות מטומטמת. כאילו הידיים שלי נקשרו והיכולת שלי לעשות משהו, כל שהוא, משותק. מה שמוזר כי אני יכולה ברגע זה לעשות כל כך הרבה.
אני יכולה לשמוע דברים שלא שמעתי, אני יכולה לראות דברים שלא ראיתי בעבר, אני יכולה לדעת מה אבא שלי חש ברגע זה ממש, אני יכולה פשוט להופיע בלוויה שלי ליד המצבה אם רק הייתי רוצה בכך, אבל במקום זה אני נוסעת במכונית פורשה האדומה הישנה של אבא שלי. יושבת במושב הקדמי לידו ופשוט בוהה בו כל הדרך. אני לא צריכה אפילו לחגור חגורת בטיחות. כי מה אני ארוויח מזה? אני הרי כבר מתה. אבל אני מוודאת שאבא שלי חוגר, כי הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה גם לו משהו.
אני עדיין לא קולטת את זה שאני מתה, זה לא מרגיש כאילו אני מתה. זה מרגיש כאילו אני חיה בבועה שדומה למציאות, אבל זאת לא המציאות. זה הסיוט הכי גדול שלי. אף אחד יכול לראות אותי, אבל אני יכולה לראות אותם. ואם אני אצעק, כנראה שאף אחד לא ישמע אותי.
כבר ראיתי מרחוק את הבית קברות, חלקה גדולה שמגודרת בחומת לבנים ובה מאות על גבי מאות של מצבות… אני עדיין לא מצליחה להאמין שבאחד מהם אני נמצאת.
אני מרגישה חיה, אבל עם זאת מתה. אני לא רעבה, אני לא עייפה, ומה שהכי מציק לי: אני לא בוכה.
פעם כשהייתי קטנה, כשאמא שלי הייתה בהריון עם ג׳קי ומייבל עדיין למדה בתיכון, עלינו כולנו על רכבת. אני זוכרת איך התלהבתי כשעברנו ליד בית קברות, כי מבחינתי זה היה נראה כמו דגם קטן של עיר מהרכבת. ואמא שלי לא הייתה מפסיקה לצחוק. ולא הבנתי למה. שפתי התעקלה מעלה מהזיכרון. יופי, אז אני לפחות מרגישה משהו..
אבא שלי חנה בחנייה ליד בית הקברות ויצא מהמכונית בשקט. לשנייה קלטתי שהוא אפילו לא הפעיל את הרדיו, הוא תמיד מפעיל את הרדיו. הוא היה שם שירים בפול ווליום עד שמכוניות אחרות היו יכולות לשמוע את אותם שירים. ואם אלו היו שירים משנות השמונים זאת בכלל הייתה בשבילו חגיגה. כי אני שונאת שירים משנות השמונים. בלי ששמתי לב כבר יצאתי מהמכונית. הלכתי בעקבות אבא שלי בין המצבות. נראה כאילו הוא מנווט בינם ביעילות רבה, למרות שבחיים לא היה כאן. גם אני לא היססתי בפניות. הרגשתי כאילו הגוף שלי קורא לי, כאילו אני יודעת איפה הוא… אני, בדיוק קבורה, חלק ממני שם…
מרחוק ראיתי אנשים, האנשים הפכו לפרצופים, כולם היו לי מוכרים. רציתי לרוץ אליהם, רציתי להיות שם. וכמו משב רוח פתאומי שנשב על הפנים שלי הופעתי לידם.
זה היה מקום פתוח על דשא ירוק במיוחד מאחורי בתי קבר ובאמצע הוצב בימה מאולתרת. על הבימה ניצב ארון קבורה ומולו שורות כיסאות מתקפלים מלאים באנשים.
הסתכלתי מסביב, כל מי שאי פעם הכרתי, היה שם. אפילו אלו ששנאתי.
כל הכיתה שלי הייתה שם. הם דיברו בינהם בשקט והחליפו מבטים. רובם פשוט היו בשוק, אבל היחידה שהייתה באמת עצובה הייתה קים. אני לא יודעת איך להסביר שידעתי את זה, פשוט הרגשתי את זה. הפרצוף שלה היה אדיש כמו תמיד, וזה מה שאהבתי בה, היא אף פעם לא הראתה את האמת. אבל ראיתי איך היא מרגישה מבפנים. עינייה היו נפוחות ואדומות כמו שיערה הבוער, היא התכווצה בתוך עצמה בשקט.
אחר כך קלטתי את אמא שלי, היא מעולם לא נראתה כל כך גרוע.
אמא שלי הייתה אישה מטופחת, יופייה הדהים כל אחד, היא הייתה בעלת שיער בלונדיני שנראה כמו זהב טהור באור יום, ועיניים כחולות מדהימות. כמו מראה שעשויה זכוכית כחולה. כעת אפילו היופי מוסווה בחיוורון מחליא ושקיות מתחת לעיניים. מייבל אחזה ברון אחיזת מוות. היא אחזה בו כל כך חזק עד שידו של רון נהייתה לבנה. עינייה החומות שירשה מאבא היו פעורות והיא ישבה במושבה בקיפאון בעודה בוהה בקבר שלי פתוח. לא העזתי עדיין להסתכל פנימה.
בין צידי הקבר היה לוחות מלאות בתמונות שלי. מאז הינקותי ועד גילי הנוכחי. ברגע זה הרגשתי כאילו הלב שלי ממש נפל לתחתונים. אני רק בת חמש-עשרה. יש כל כך הרבה שלא הספקתי בחיי.
עיניי נפלו על ג׳קי. הוא עמד מול אחד הלוחות שהיה עמוס בתמונות שלי ושל המשפחה
פניו היו מלאות דמעות. הפעם האחרונה שממש ראיתי אותו בוכה הייתה בפעם הראשונה שהוא שמע את ההורים רבים. הוא היה אז בן שלוש.
שיערו הבלונדיני היה פרוע בצורה מפחידה. כאילו אפילו לא נגע בו הבוקר. ג׳קי ומייבל היו אלו שירשו את השיער הבלונדיני המדהים של אמא, ואילו אני קיבלתי את השיער החום של אבא שלי. היה לי שיער ארוך וחלק מקלות עד לתחת. אף פעם לא היה לי ממש כוח ללכת להסתפר, כי אמא שלי תמיד הייתה מספרת אותי. כשהייתי קטנה היא הייתה נוהגת לקלוע את השיער הארוך שלי בצמה, ואז מנשקת את קודקוד ראשי ואומרת: ״אף פעם אל תגדלי״. אני זוכרת את הניצוץ שהיה לה אז בעיניים. הוא כבה מאז שג׳קי נולד, וההורים שלי התגרשו.
ג׳קי בהה בתמונה ישנה שלי בת ארבע מחזיקה את ג׳קי בעודו תינוק בן ימים ספורים. רק חזר מבית החולים.
אני זוכרת את היום הזה בברור. לא רציתי להחזיק את ג׳קי, כי הוא היה נראה לי כל כך שברירי וקטן שאם אחזיק אותו הוא יפול לי ויישבר. ובטח שלא רציתי להצטלם, כי באותו יום נפל לי השן הקדמית. אבל אמא החריכה אותי להצטלם. באותו היום גם אבא עזב את הבית בצעקות, ומייבל ברחה מהבית.
ג׳קי התחיל לבכות בלי שליטה. הנשימה שלו התחילה להיות שטוחה ולא סדירה. רציתי לעשות משהו, להביא לו את המשאף שלו, להחזיק לו את היד, להרגיע אותו, משהו. אבל פשוט לא יכולתי. וההרגשה הזאת כאילו מישהו כבל לי את הידיים חזר.
במזל אבא פתאום הגיע, הוא תפס בידו של ג׳קי ומשך אותו חזק לחיבוק. ג׳קי התחיל להיאבק. הוא שנא את אבא שלי, הוא אף פעם לא נתן לו לגעת בו. היפחות שלו התחזקו עד שהוא ויתר ואבא עטף אותו בידיו המחוספסות.
אבא שלי לא התגלח כבר כמעט שבועות, היה לו כבר זקן קוצני על כל פרצופו, כמו הומלס נאה במיוחד שנדחק אל חליפה. אני זוכרת כמה אבא שלי היה נאה לפני שהוא ואמא שלי התגרשו. איך העיניים החומות החמימות שלו היו מעוטרות בקמטי חיוך פעם שראה את אמא שלי, ואיך הוא ואמא היו יושבים יחד חבוקים בסלון רואים טלויזיה כשאני ומייבל יושבות בין שניהם. אלו היו זיכרונות שנצרתי בליבי, מכיוון שהם מעולם לא קרו שוב.
מישהו כחכח בגרון מאחורינו. זו הייתה אמא. אבא שיחרר את ג׳קי מהחיבוק והסתכל עליה באדישות ״מדלן״ הוא הנהן לעברה. פניה של אמי היו נפוחות מבכי, אבל הצער היה בוהק מתמיד כשהסתכלה ישירות על אבי. ״תומס״
אחרי דקות מתוחות אמא פשוט שיחררה יפחה וממש רצה אל ידיו של אבי.
״יהיה בסדר..״ הוא לחש וטפח על גבה בניסיון לעודד.
״לא! לא יהיה בסדר!״ היא צרחה במבטא הצרפתי שלה וניסתה להשתחרר מידיו של אבי. הוא לא נתן לה לזוז ״אתה..! אתה הרגת את…״ קולה נישבר והיא התמוטטה בידיו מרוב תשישות. אבא לא ענה לה, פשוט אימץ אותה לגופו ועצם עיניים חזק.
השמש זרחה באור מסנוור, הכל היה נראה פתאום בהיר ושקט יותר, לא יכולתי להאמין שאני באמת מתה. לא יכולתי להאמין שהם לא רואים אותי. לא יכולתי להאמין שהכאבתי כל כך למשפחה שלי.
אבל איפה שהוא בעומק ליבי שמחתי על זה שגם טיפה קירבתי בניהם.
אמא התנתקה מחיבוקו של אבי בעדינות. היא משכה באפה האדום ומחתה את עיניה בעדינות ואז נטלה את ידו של ג׳קי. ״אלר א לה רקונט טות לה מונד״ (נלך לפגוש את כולם) היא אמרה בצרפתית ואז הובילה את ג׳קי אל הקהל שישב על כיסאות מתקפלים. ודיברו. רבים דיברו ברגע זה עם מייבל. היא תמיד הייתה אהובה על כולם. כשעוד למדה בתיכון היא הייתה מהבנות המקובלות. היה לה יופי יוצא דופן ותמיד כולם אמרו לרון כמה הוא בר מזל. תמיד קינאתי בה, כי לא רק שהייתה יפה אלא גם חכמה. היא כעת למדה באוניברסיטה כדי להשיג תואר בפסיכולוגיה. גם אמא וגם אבא היו גאים בה כל יום. נשברתי למראה אחותי בוכה עליי. למרות שקינאתי בה אהבתי אותה הכי בעולם. היא המבוגר היחיד שהרגשתי שבאמת שם בשבילי, כמו משענת של כיסא יציב במיוחד. גם אחרי הגירושים.
״הכל יהיה בסדר,״ אמרה לי יום אחד מייבל כאשר ישבנו יחד בבית החדש שלה ״יום אחד גם את תגדלי, תמצאי את אהובך בדיוק כמוני, ותעברי לגור איתו״ חלמתי על זה, חלמתי על היום שזה יקרה. שקדתי בלימודים עד שעיניי שרפו כדי שאקבל ציונים טובים מספיק. כדי שיום אחד אוכל להפסיק לגור בדירה המסריחה של אבא שלי ולגור לבד. אולי יהיה לי מספיק כסף לקחת את אבא שלי לשיקום או לקבוצת גמילה.
הופתעתי ממידת האנשים שהגיעו ללוויה שלי. אנשים קרובים, רובם רחוקים. כל הכיתה הגיע יחד עם המחנכת. כמה חברי ילדות שאיתם מזמן איבדתי קשר. כולם כל כך השתנו, לא כאילו עבר שבוע מאז מותי, אלא שנה. ראיתי קרובים רחוקים מהצד של אמא שלי מצרפת וקרובים רחוקים של אבא שלי. חברות של אמא שלי מהפילאטיס וחברים לפוקר של אבא שלי. חברות של מייבל וחבר טוב של ג׳קי.
עדיין לא בכיתי.
״ממה, אני לא רוצה לראות את סקיי״ אמר ג׳קי בשקט בעודם מתקרבים אל התור שהוביל אל הגופה שלי. ״בון (טוב),״ אמרה אמי ביובש ״תלך אל דין״ ג׳קי ברח בריצה מהתור והלך אל חבר שלו.
במהירות הגיעו אבי ואמי אל הארון קבורה שלי. הם בהו בי, זאת אומרת בגופה שלי. הם בהו בי קצת יותר באיפוק מאשר בבית החולים, אבל אי השקט שחשתי היה גדול בצורה מפחידה.
כל כך מוזר להסתכל על עצמי. זה לא כמו מראה. זה יותר כמו לראות מזווית הראייה שלך בנאדם שנראה בול כמוך. אתה פשוט לא יכול להאמין שזה אתה.
״הייתי צריך לתת לה לצאת עם חברה שלה,״ לחש אבא שלי בשקט ״הייתי סתם קשוח״ אמא הנידה את ראשה ״זה לא משנה, היית צריך לרוץ אחריה..״
״היא אמרה שאני האבא הכי נורא בעולם״ הוא אמר בקול צרוד ״זה נכון״
שקט מצמרר עבר בניהם, כמו זרם חשמלי קצר. ״אתה לא,״ לחשתי ״אתה אבא נפלא, אני מצטערת״ אני לא יודעת אם הוא באמת שמע אותי. הוא נשם נשימה עמוקה והסתכל על אמי.
״אולי אחרי הלוויה אתה אני וג׳קי נלך לאכול במסעדה,״ התחילה אמי לומר ״אתה יודע, בשביל לעודד את מצב רוחו, את מצב הרוח של כולנו ו…״
״לא,״ אמר אבא נחרצות ״לא, אני לא אחזור על הטעות הזו שוב״.
״אבל אני רק רוצה להשלים..״ לחשה אמי
״לא!״ צרח אבא שלי ״אל תנסי להיות קדושה מעונה! אני בחיים לא אסלח על מה שעשית!״ ובמילים אלו אבא שלי סב על עקביו והלך משם.

״רובכם בטח הכרתם את סקיילר, לפחות לדקה,״ פתחה מדלן את דבריה בקול רועד. היא בחנה את הקהל שהגיע אל הלוויה של בתה. כל זה עדיין נראה לה כמו חלום רע.
עיניים בחונות של כמעט מאה אנשים הסתכלו עליה, היא הייתה עייפה, וכל מה שרצתה זה להתחפר מתחת לשמיכת פוך שלה, אבל כרגע היא לא יכלה לעשות זאת.
״אם הכרתם אותה לזמן קצר בלבד אני בטוחה שכל מה שראיתם הוא ילדה שתקנית ומופנמת,״ מדלן שאפה עמוקות ״טוב, אז כל מי שהכיר אותה קצת יותר לעומק מכיר ילדה נפלאה.
״היא הייתה נשמה עתיקה. ממש ככה. מבטה בתור תינוקת קטנה יכל להדהים אנשים. מבט בעל עומק והבנה. היא ידעה לבטא את עצמה כמו שילד בגילה לא יכול. היא הבינה דברים שלא הייתה אמורה להבין. היא הייתה ילדה מלאת חיים, טובת לב, שקדנית ו…״
קולה של מדלן נשבר היא נשמה נשימות שטוחות ורועדות ״ואני אתגעגע אליה. כל כך אתגעגע אליה. כל כך הרבה דברים בחייה היא לא הספיקה לראות, וכל כך הרבה דברים היא לא זכתה לעשות. אבל אתם יודעים, יש משפט כזה בצרפתית,״ מדלן כיחכחה בגרונה ״אביור סובנט פור די אדיו, למוך תוז׳ור.
״המשפט הזה אומר שצריך להיפרד לעיתים קרובות כדי לאהוב לתמיד. אז אולי נפרדתי מסקיילר, אבל אני תמיד אוהב אותה״.
וברגע זה נשברתי, והתחלתי לבכות מול מאה אנשים לפחות.

״אני… אני לא הכנתי כלום מראש״ גמגם אבא שלי והסתכל על הקהל במבוכה. זה נשמע כמעט כאילו הוא זכה הרגע באוסקר. רק שזה היה יותר הלוויה שלי. צפיתי באמי יורדת מהבמה בליווי אחותי מייבל בעודה בוכה בלי להרגע. כעת אבא שלי עמד במרכז העניינים ובחן את כולם במבוכה.
״טוב,״ הוא כחכח בגרון ״בלידה של סקיילר, אני ומדלן התלבטנו מאוד איך לקרוא לה. מדלן כמובן רצתה ישר ללכת על שמות צרפתיים, אבל ביקשתי ממנה שלשם שינוי אני אבחר את השם,״ את הסיפור הזה שמעתי מפיו יותר ממליון פעם כשהייתי קטנה. שמעתי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים שאני זוכרת אותו בעל פה, אבל רעד בכל גופי עבר כשהוא סיפר אותו כעת ״חשבתי במשך ימים. רציתי שם מיוחד. כזה שיאפיין אותה וייתן לה את הכבוד הראוי לילדה כזאת מיוחדת. ואז ידעתי, כשהיא פתחה את העיניים.״ הוא נשם נשימה עמוקה ״כשהיא פתחה את העיניים ראיתי את העיניים של אמא שלה. כחולות וגדולות כל כך. בצבע של השמיים (סקיי, באנגלית). ובאותו יום, השמיים מעולם לא נראו כחולים יותר״ בפעם הראשונה בחיי שמעתי את קולו העמוק והבטוח של אבי נשבר ״ובאותו רגע, ידעתי שהשם המושלם בשבילה הוא סקיילר.
סקיילר בלו״.