אי המלאכים האבודים – הקדמה (ניסיון)

יש דברים שלעולם לא ישתנו.
כמו העובדה שהכלב בולדוג הזה שתמיד מסתובב ברחוב שלנו שונא אותי, ואני אותו. או כמו היום הזה, פעם בחודש. שבו אמא מנסה ניסיון מר לתקן את מה שהיא עשתה ולהשיב את הדברים לקדמותם, או לפחות להשכין שלום בין כולנו. או העובדה שלא משנה מה יקרה, היום הזה תמיד יגמר בצרחות של אבא ובבכי של אמא. אפילו אולי שבירת דברים.
ובמיוחד הרגע הזה, הרגע המייאש הזה שמזכיר לי שבזמנים כאלו אני צריכה להחליף את התפקיד של אבא ולהיות האחראית, בזמן שהוא שיכור לחלוטין באחת בלילה בוכה וממלמל שהוא מצטער.
הרגע הזה קורה גם עכשיו, גם כשאני מתה.
הוא לא מודע ליד שאני מניחה על כתפו בזמן שהוא בוכה ומפזר את הבל פיו המסריח מאלכוהול על פניו של הרופא שקובע את מותי. הוא לא מודע לכך שאמא שלי יושבת בקצה החדר ומיללת דברים כמו חתול פגוע ועצוב שכמעט נדרס למותו.
הוא לא מודע לדמעות שצונחות על פניו בפראות בזמן שהרופא קובע את שעת מותי.
הוא לא יודע שאני עדיין שם.
״שעת מוות, 15:34״. אומר הרופא באדישות, עיניו שנראו כבויות כמו פנסים שעייפו מלהידלק בחנו את אבי ואת אמי שבכו בשקט. ״ניתן לכם זמן להיפרד ממנה״.
ברגע שהדלת נתרקת והחדר התרוקן מרופאים ואחיות, אמא שלי מתנפלת על מיטתי ומתייפחת בקול בצרפתית ״קומו סה פה סי?! קומו סה פה סי?!״
ידיו של אבי רעדו. דמעות ענקיות צנחו על פניו ששוב פעם לא גילח השבוע. הוא לא אמר דבר.
״איך זה קרה?!״ צרחה אמא שלי בפראות למראה פניו החתומות ״תומס, איך נתת לזה לקרות?!״
״אני לא אשם בזה מדלן,״ הוא אמר בקול רועד ״היא רצה אל הכביש, היא לא ראתה את המכונית…״ אבא שלי אולי היה ממשיך לגונן על עצמו אם הדלת לא הייתה נפתחת. אחותי מייבל נכנסה לחדר חיוורת כתמיד, ומאחוריה נגרר ארוסה הטרי מסוחרר למראה.
״מה קרה?!״ היא צרחה באימה ״ממה, מה קרה?!״
״סקיילר שלי..״ אמרה אמא בקול מלא עצב, היא לא הצליחה להביט במייבל ״היא מתה״ פניה של מייבל התרוקנו מכל צבע, עינייה החומות והחמות הפכו להיות קרות וקשות למראה גופי הדומם שעל מיטת בית החולים ״לא… לא יכול להיות״
רציתי לגעת בה, אבל לפני שהספקתי לעשות זאת היא התמוטטתה על ברכיה ליד אמי. שיערן הבלונדיני השתלבו זה בזה בעודן מרכינות ראש אחת ליד השנייה. מייבל רכנה אל פניי ״היא הייתה כל כך צעירה…״
״הכל יהיה בסדר..״ מלמל ארוסה, רון. למרות שאף פעם לא אהבתי אותו הוא היה נראה חיוור מתמיד למראה גופתי המתה. צער ברור על פניו. הוא היה נוהג לגבות את אחי הקטן ג׳קי בכל מריבה ולהקניט אותי בצחוק. כעת הוא כנראה מבין שלא יזכה לעשות זאת שוב.
אבל כיבדתי אותו על זה שהפגין נחמה ומשענת לאחותי.
״איפה ג׳קי?״ שאל אבי תומס.
״הוצאתי אותו מבית הספר כמו שביקשת, הוא מחכה בחוץ, הוא לא יודע..״ קולה של מייבל נשבר.
״מה?!״ צרחה אמא שלי באימה ״אמרת לה להוציא את ג׳קי מבית הספר כדי שיראה את אחותו מתה?! איך יכולת…״
״הוא צריך להיפרד ממנה,״ אמר אבי בקול קר ״כמו כולנו״
אחרי שקט מותח, שבו כל אחד נמנע מלהסתכל על השני, אמא קמה ברגליים רועדות ולחשה שהיא תקרא לו.
אני מציצה מבעד למשקוף של הדלת. אני רואה את אחי ג׳קי יושב ומשחק באייפון שלו שביקש נואשות מאמא שתקנה לו. הוא כבר לא נבהל למראה פניה הנפוחות של אימנו אחרי שהיא בוכה. הרי הוא כבר רגיל למראה זה. אבל הוא בכל זאת מחוויר מפחד.
אמא מושיטה לו יד ״בוא,״ היא אומרת ומחריכה את עצמה לא לבכות ״תיפרד מאחותך״ אני מלווה אותם כשהם נכנסים מבעד לדלת. כשג׳קי צונח על ברכיו ליד אחותנו. וכשהוא טומן את פניו בתוך כתפה של מייבל, מתבייש בדמעותיו.
מעולם לא ראיתי את כל המשפחה שלי בחדר אחד בלי שמישהו אחד בוכה או צורח. ליבי דופק במהירות כשאני מבינה שפעם ראשונה מזה שנים, כל המשפחה שלי בוכה יחד. לפחות את זה הם עושים יחד.
הם בוכים עליי.
הדלת של החדר נפתחת לרווחה, הרופא חוזר ומסתכל על המשפחה שלי בעצב. לא בעצב שמשתתף בצערם, אלא בעצב שמראה שנמאס לו לחזור על עבודתו כך שוב ושוב, ולגרום לעצב רב למשפחות כה רבות.
״הגיע הזמן לקחת את סקיילר בלו״.