חשבתי שנכשלתי- הקדמה

רצתי.
הייתי חייבת לברוח, הקירות הלבנים רדפו אותי ורעש רם הדהד באוזניי.
בכל צעד מחשבה אחרת;'לברוח?' 'לוותר?'- אי ידיעה.
פצע צרב בכתפי, ודם זלג- האדום בולט על רקע החליפה הלבנה.
אין אחד שרוצה לחיות בחיים כאלה, עינויים, מוטציות, ובעיקר: פחד, פחד מהלא נודע, מה יש בהמשך- אין יודע. אבל אני הולכת לגלות את זה. אני לא יישאר חסרת אונים. אני בטוחה, בלב שלם- יש שם משהו, ואם לא- נכשלתי. נכשלתי, והלכתי כמו טיפשה אל הלא נודע, אל האפלה.
מדי שנה מקרינים לנו זאת, מה קורה למי שמנסה לברוח. תאים קטנים וסגורים, צעקות ודם. כבר שעה אני בורחת, האנשים בעקבותיי, כך גם המוטציות,החיות, והחשכה. שם דבר לא נראה באופק. רק מסדרונות לבנים, ארוכים, ומלחיצים. לא להרגיע- להרתיע.
אנו חיים בעולם נורא, דיגיטלי, וחסר חיים והנאה. זיכרון עלה במוחי; הסרט הראשון שלי. זה היה בגיל חמש, עובד אחד ששמו גייל, מוביל אותי במסדרון יחד עם 7 ילדים נוספים. אנו מגיעים אל הדלת הראשונה, גייל מקליד סדרת מספרים בלוח המקשים הניצב ליד הדלת. קול חד נשמע, והדלת נפתחת לרווחה, אנחנו נכנסים. הסרט לא היה נעים, היו בו דם, והוא היה כמעט מוחשי. היה אפשר להריח את הצנחה. מכאן אני כבר לא זוכרת.
ומשם עוד זיכרון הבזיק, בגיל 7. מנהל המחלקה קורא לי, מזהיר אותי. אין לקחת יותר מתפוח אדמה אחד, וחתיכת עוף קטנה. ועוד, ועוד זיכרונות הבזיקו.
עליי להפסיק. זהו מכשול, ככה תוכנתו. להקשיב, לטעות, לפחד ולמות. אין דרך אחרת- את צריכה להמשיך לרוץ, לשנות זאת.
ופתאום, כמו קסם, או מכשול, דלת התגלתה לפניי. ילדה קטנה עם שיער דליל עמדה לפניי,מהר ניגשתי לכיסי האחורי. מיששתי, לא מצאתי. 'הנה.' סוף סוף. הרובה הקר הצליח לבסוף להחליק לידי. קיר הפריד ביני לבין הילדה, עוד חמישה צעדים, ואני אעשה מעשה שלא חשבתי מחיי שאעשה. להרוג עובד אצלנו היה פשע נתעב, שאין לסלוח עליו. לעולם.
' את מסוגלת' עודדתי את עצמי ' אם לא תעשי את זה- את פחדנית, את נכשלת במשימה' המשפט האחרון הוא זה שגרם לי להמשיך.
מבלי לשים לב, הילדה הקטנה כבר הייתה מונחת על הרצפה, בעיניים מופתעות, 'כנראה לא ציפתה לזה' חשבתי לעצמי במרירות.
דם זלג, הרבה דם.
פתחתי את הדלת, הדלת נפתחה בקלות. לזה לא ציפיתי.
המשכתי, ופתאום- נכבו האורות. 'לרוץ' חשבתי ' הם הגיעו'
ברחתי. ופתאום חלל ריק, אני נשאבת. אין קרקעית. המחשבה על המוות לא הפריעה לי, כל חיי ציפיתי לזאת, ולא הופתעתי שזה קרה בגיל צעיר, 16, בסך הכל. המחשבה העמוקה יותר, הכואבת יותר, שהכאיבה לי היא שנכשלתי. לא הצלחתי במשימה. אני פחדנית. טעיתי. אין יותר התחרטויות, אין אפשרויות שונות. רק העובדה שטעיתי, שהפסדתי, ושכמו תמיד, הארצנים ניצחו, הרעים ניצחו.
אלסי ווילד איננה. מספר 74023 איננה. אני איננה.
נכשלתי